כי האדם עץ השדה- זיכרון של סבא רבא, יצירתה של עינבר פלג
24 במרץ 2015
הרצאה על 'ספרי תמה' בשבוע הספר העברי, בית הספר Hillel Torah שבאילנוי, ארצות הברית
29 במאי 2015
Show all

מתוך ספרי תמה תמימה: פרק שני ובו דברים עצובים קורים, ע"מ 30-32.

ליל הסדר הגיע. כל המשפחות התחלקו בין ארבעה בתים. לא היה מקום לכל האנשים ביחד, אפילו לא באולם בית הכנסת. חממה ומשפחתה היו באותה ארוחה עם סבתא שרעבי, רבקה ושמואל ושאר בני משפחתם המורחבת. לאחר תפילת הערבית התיישבו כולם על מחצלות וכריות סביב שולחן ארוך עשוי לוחות עץ ועטוי בדים לבנים. מטעמים רבים היו פרושים לאורכו ורוחבו של השולחן. מרור וכרפס ושאר ירקות, ביצים מבושלות, זרוע ובשר צלוי, דוכה מתוקה עשויה מתמרים וחוואיג', חזרת ומצות טריות מהטאבון. כמויות האוכל, הצבעים השונים והריחות העזים גירו את כל חושיה של חממה, אך לאחר שטעמה מעט מן היין והכרפס נרגעה בטנה והיא החלה מנמנמת. קולות ההגדה הגיעו אליה מבעד לערפל של חלומות. היא עוד הצליחה לשמוע את אביה מדקלם "מה נשתנה" ואת חסן מתרגם אותו לעברית. חממה חייכה לעצמה, תוהה מתי הספיקו ללמוד יחד.

"מַא כֲבַּר הַדֵהּ אַלַּילַהּ מִן גֲּמִיע אַלֲּיַאלִי", אמר דוד בניגון תימני.

"מה דְּבַר זאת הלילה (שונה) מכל הלילות", תרגם חסן לאט. התרגום לא היה הכרחי, מכיוון שכל הקהל הבין תימנית, אך רובם לא הבינו עברית. ובכל זאת התעקש דוד ללמדו וחסן לא התנגד. שניהם ידעו שבשביל החלום של חסן צריך הוא לתרגל את הדיבור בשפה העברית.

"כֲרֲגּוּ גְּדּוּדֲּנַא וַאֲבַּאיֲנַא, מִן מִצר בַּיתּ אַלעֲבּוּדִּיַּהּ."

"יצאו זקנינו ואבותינו ממצרים, בית העבדים."

"מַא כַּאנוּ יִפעֲלוּ?"

"מה היו עושים?"

"כַּאנוּ יְכַלְּטוּ אַתִּבּן פִלִּבּן, וַאלִּבּן פִתִּבּן."

"היו מְעָרְבִים התבן בלבֵנים, והלבֵנים בתבן."

"לְמַן?"

"למי?"

"לְפַרעֹה אַלרָשָׁע אַלגָּמוּר, אַלֲּדִי רַאסֹהּ סַאע אַצִּמעוּר, וּפֻמֹּהּ סַאע מֲנַק אַתַּנוּר."

"לפרעה הרשע הגמור, אשר ראשו כמו מפלצת, ופיו כמו עין התנור."

קולות צחוק נשמעו מכיוון הילדים. היה זה החלק האהוב עליהם. דוד חיכה מעט שירגעו הרוחות והמשיך:

"וֲאַורַדּ אַלַּהּ עֲלַ-אלמִצרְיוּן."

"והביא ה' על המצרים", המשיך חסן, וכל הסועדים אחזו במצות שעל השולחן והרימו אותן בכל פעם שציינו דוד וחסן מכה ממכות מצרים.

"אַלדַּם. וַאטֲּפַאדִּע. וַאלקַמל. וַאלקֻמַּל. וַאלוְחוּשׁ. וַאלפֲנַא. וַאלגֲּרַבּ. וַאלבֲּרַדּ. וַאלגֲּרַאדּ. וַאטֲּלַאם. וּמַותּ אַלאַבּכַּאר."

"הדם, והצפרדעים, והכנים, והפרעושים, והערוב, והדבר, והשחין, והברד, והארבה, והחושך, ומכת הבכורות."

 

בשלב זה כבר נרדמה חממה. והנה בחלומה גם היא יוצאת ממצרים! אבל לא, לא ממצרים היא יוצאת, אלא מתימן. וחסן לפניה צועד, נחוש. וסביבם אנשים שונים אשר אינה מכירה. היא מביטה אחורה, מחפשת, הנה רבקה ושמואל… אבל מה קרה לשיערם? משום מה הוא נשר. 'זה מוזר', חשבה חממה והמשיכה לחפש. והנה מרחוק היא רואה את אביה, סעדיה ושרה נושאים על גבם צרורות, הולכים עם השיירה. חממה המשיכה לחפש… מה היא מחפשת? היא לא יודעת. פתאום נתקלה באבן, ומכאב הרגל – מתעוררת.

"מה את ישנה?" לוחשת לה שרה בכעס.

"את צבטת אותי ברגל?" שאלה חממה וניסתה להשיב לשרה צביטה, אך זו הצליחה להתחמק.

"ששש… לא יפה! תנו להם לסיים!" גערה בה אהובה.

אז הבינה חממה. את אמה ואת קדיה היא חיפשה בחלום, אבל לא מצאה! היא רצתה לספר לאהובה על חלומה אבל זו הקשיבה לדוד וחסן.

"לקיים מה שנאמר, כי אין בית אשר אין שם מת", אמר חסן בסבר פנים חמור.

"וְגֻרקוּ אַל מִצרְיוּן פִי בַּחר אַלקֻלזֻם, וְכֲרֲגּוּ בֲּנִי אִסרַאִיל מִן וַסטהּ."

"וטבעו המצרים בים סוף, ויצאו בני ישראל מתוכו."

"וְכַלֹּצהֻם אַלַּהּ בְּיַדּ שֲׁדִּידַּהּ וּדרַאע מַמדּוּדַּהּ, וְאַחכַּאם עֲטִימַהּ, וְאַיַאת וּבֲּרַאהִין, עַל יְדֵי מֹשֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָׁלוֹם:"

"והצילם ה' ביד חזקה וזרוע נטויה ושפטים גדולים ואותות ומופתים, על ידי משה רבנו עליו השלום:"

"וְהַדַא אלגֲּואבּ", חתם דוד.

"וזאת התשובה", חתם חסן.

הגברים טפחו על שכמו של חסן ושיבחו את השניים על דבריהם. חממה ניצלה את ההפוגה הקלה:

"אמא!"

"כן, חממה?"

"חלמתי חלום!"

"כן. ראיתי שנרדמת", אמרה אהובה במורת רוח.

"בחלום יצאנו מתימן, הלכנו לארץ ישראל, ככה, כמו ביציאת מצרים! אני וחסן, רבקה ושמואל ואבא ושרה וסעדיה! אמא! את לא היית שם. לא את ולא קדיה!"

אהובה הביטה בריכוז בבתה הקטנה וליטפה את שיערה. עיניה של חממה הביעו דאגה אמיתית.

"חלומות שווא ידברו, בתי", ניסתה אהובה להרגיע את חממה, אך בראותה כי הילדה עדיין מוטרדת, הוסיפה: "אני תמיד אהיה איתך, עיניים שלי."

 

 

סבא ז"ל ואני אופים מצות בטאבון מאחורי הבית, ערב פסח. לפני שנים.

אני וסבא!