השכן
22 במאי 2020
בית
19 ביוני 2020
Show all

סיפור בהמשכים

 

כותבת בחשיכה:                                                                                                           8:30 pm

 

החלטתי להפסיק לכתוב. אני יודעת מה אתם חושבים, אתם לא מאמינים לי. לכתוב שהחלטתי להפסיק לכתוב קצת מבטל את ההחלטה להפסיק לכתוב, נכון?

אתם מכירים את ההרגשה שהראש שלכם מתפוצץ ממחשבות ורעיונות שמתרבות ומשתוללות, רצות ודוחפות אחת את השנייה ואם היו להן ידיים, אז מישהי כבר הייתה חוטפת?
דם יהיה פה, אני אומרת לכם.
דם כבר יש, אמנם מדומיין, אבל אני מרגישה אותו מפמפם לי בראש.

אני מותשת, עייפה; כל־כך עייפה…

והקטע הכי מתסכל בכל העסק הוא שיש כל־כך הרבה רעש אבל מאחוריו אין כלום.

נאדה.

גורנישט.

בקיצור, אני פורשת.

אבל קודם אתן לכם את העצה האחרונה והסודית שלי: פתרון קסמים לתקיעות כתיבתית (״מחסום יצירתי״ בשפת המקצוענים). הייתה לי פעם מורה לכתיבה יוצרת בבית ספר יסודי שלימדה אותנו משחק: כל תלמיד היה צריך לכתוב מילה על דף נייר – מילה אחת. בכל שיעור המורה בחרה שלושה פתקים ואנחנו היינו צריכים לכתוב סיפור שמשתמש בשלושת המילים האלו.

רוצים לשחק?

מוכנים? היכון, צא!

 

סאדרייטר:                                                                                                                                8:32

מוות

 

מיכאלה:                                                                                                                                   8:33

ציפור

 

יעקב פ.:                                                                                                                                   8:35

משקפיים

 

כותבת בחשיכה:                                                                                                                       8:39

מוות, ציפור, משקפיים – קדימה!

 

מג׳יקמן:                                                                                                                                   8:40

הכול בסדר כותבת בחשיכה?

 

כותבת בחשיכה:                                                                                                                       8:45

קדימה!

 

מיכאלה:                                                                                                                                   8:46

מה האורך של הסיפור? משנה מאיזו סוגה?

 

מגי׳קמן:                                                                                                                                   8:50

המוות של הציפור היה מיותר. אם היו לה משקפיים אולי היא הייתה מזהה את הכתמים הקטנים שהיו על קיר הזכוכית ולא מתנגשת בו.

 

מיכאלה:                                                                                                                                   8:54

זריז!

 

סאדרייטר:                                                                                                                                8:55

זכוכית – אויב מספר אחד של ציפורים. אבל גם במשקפיים יש זכוכיות…

 

יעקב פ.:                                                                                                                                   8:56

אל תתחיל לנתח עכשיו. כותבת בחשיכה, אפשר עוד פעם?

 

כותבת בחשיכה:                                                                                                                       8:57

בהחלט. מוכנים? היכון, צא!

 

מיכאלה:                                                                                                                                   9:00

ים!

 

סאדרייטר:                                                                                                                                9:02

זפת!

 

שובל:                                                                                                                                       9:05

אפשר להצטרף? המילה שאני בוחרת היא: נערה.

 

מגי׳קמן:                                                                                                                                   9:15

כשהנערה ביקרה בים, היא הייתה מאושרת. אבל כשחזרה הביתה, כל מה שנשאר לה מהחוויה הייתה הזפת שנדבקה לה לכפות הרגליים.

 

שובל:                                                                                                                                       9:17

מג׳יקמן! מישהו פה עושה קסמים.

 

כותבת בחשיכה:                                                                                                                       9:20

מגי׳קמן, אתה חדש כאן? אני אוהבת את הזריזות שלך. יש מצב למשהו יותר ארוך?

מוכנים? היכון, צא!

 

יעקב פ.:                                                                                                                                   9:22

רגע!

 

מיכאלה:                                                                                                                                   9:24

צדפים

 

שובל:                                                                                                                                       9:25

שנה

 

סאדרייטר:                                                                                                                                9:27

ריקבון

 

כותבת בחשיכה:                                                                                                                       9:30

רגע! צדפים, שנה. לכו על זה!

 

יעקב פ.:                                                                                                                                   9:31

מה?!

 

מיכאלה:                                                                                                                                   9:33

חחח…

 

מגי׳קמן:                                                                                                                                   9:40

היֹה־היה פעם צדף שנמאס לו מהים. הוא ישב והמתין למישהו שיאסוף אותו. ציפורים סיפרו לו ולחברים שלו על צדפים שהדביקו אותם לקיר של בית, צפופים יחד, וככה הם יכלו להקשיב ולצפות מקרוב בחיים של בני אדם. צדפים אחרים נתלו על חוט בשורה מגגות הבתים וצלצלו עם הרוח. היו גם צדפים שתמורת חור כואב הפכו לתליון על חזה של נערה, צופים על המראה הענוג והעדין ביותר שיש.

הצדפים בים ששמעו על גורל חבריהם פחדו שזה עלול לקרות גם להם וניסו בכל כוחם הדומם לנוע ולחזור אל הגלים, אבל לא הוא. הוא ישב על החול וחיכה שנה.

 

מיכאלה:                                                                                                                                   9:50

ו…?

 

סאדרייטר:                                                                                                                                9:55

הוא אמור לבוא עם סיפור שלם, זה לא חוכמה להתפרץ עם התחלות. אין שם את כל המילים!

 

מגי׳קמן:                                                                                                                                   9:56

רגע!

 

מיכאלה:                                                                                                                                   9:57

חחח… הנה המילה החסרה! גם מוכשר וגם מצחיק הקוסם שלנו.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      10:01

מג׳יקמן? רוצה להצטרף לכאן? ה״רגע!״ היה מצחיק, אבל אולי יש לך המשך אחר?

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  10:10

למה את רוצה להפסיק לכתוב?

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      10:25

יותר קל לקרוא דברים של אחרים.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  10:32

את נפרדת. למה את נפרדת?

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      10:40

אתה דואג לי?

בן כמה אתה בכלל? ״… תליון על חזה של נערה, צופים על המראה הענוג והעדין ביותר שיש…״ חמישים? עובד סוציאלי שמחפש להציל נפשות אבודות בחדרי שיחה?

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  10:42

לא, אבל זה נשמע כמו סיפור טוב. שאכתוב לך אותו אחר כך?

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      10:44

אמרתי לך, אני לא רוצה לכתוב יותר.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  10:50

את אומרת שאת לא רוצה לכתוב יותר ואני שומע שאת לא רוצה לחיות יותר.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      11:00

אולי בגלל שאני רוצה לחיות באמת אני רוצה להפסיק לכתוב?

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  11:02

והדם שמפמפם?

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      11:10

בגלל זה הפסקת את הסיפור? כי אתה מפחד שאתאבד בסופו?

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  11:12

יום אחד, ילדה קטנה הרימה את הצדף והוא כל־כך התרגש שבחרו בו. "אולי סוף־סוף משהו בחיים המשעממים שלי הולך להשתנות!" הוא חשב. "אולי מישהו רוצה אותי!" מרוב התלהבות הוא נצמד בחוזקה לאצבעות של הילדה. ״אויש! הוא דביק מדי!״ הילדה צעקה וניערה אותו חזרה אל החול.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      11:20

אתה לא יכול לשמוע, אבל צחקתי בקול. אני לא חושבת שאתה דביק. האמת שכשהתחלת לכתוב חשבתי שהצדף הוא אני ושאני רוצה לעזוב משהו (כתיבה) שהוא חלק ממני ובטח בסוף תרצה שאחזור לשם.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      11:25

אתה כאן?

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      11:40

אני בכלל לא אוהבת ים, או חול של ים. זה מיכאלה שתמיד מכניסה את זה.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  11:42

מה את כן אוהבת?

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      11:44

חזרת! זה אולי ישמע לך מוזר. אני לא יודעת מה אני אוהבת; חשבתי שאני אוהבת את הדירה הקטנה שלי, את המחשב ואת הלוח שמלא בפתקים; חשבתי שאני אוהבת איך כל פתק ורעיון מוביל אותי לעולמות אחרים. חשבתי שאני אוהבת ליצור עולמות…

תגיד לי באמת עכשיו, בן כמה אתה?

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  11:50

למה זה חשוב?

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      11:52

נעים לי לדבר איתך. אני לא רוצה לגלות אחר כך שאתה סתם איזה סוטה.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  11:55

זה משנה?

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      11:57

צודק. מה זה משנה מי אתה, מי אני. אנחנו סתם מעמידים פנים. אולי אתה רק מעמיד פנים שאכפת לך ממני; אולי אני רק מעמידה פנים שאני במצוקה; אולי אני לא באמת רוצה להפסיק לכתוב? אולי אני זה לא באמת אני?

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  0:02

אני חושב שהלכתי לאיבוד.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      0:10

אנחנו כבר באיבוד.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  0:12

אם אנחנו כבר באיבוד אז זה באמת לא משנה מי אנחנו. שנינו גרגרי אבק שאי אפשר לתפוס או ליצור מהם צורה, חסרי ערך. רואים אותם לפעמים כשקרן שמש מסתננת בין התריסים, אבל רק אז. נוכחים אבל לא נראים, לבד.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      0:20

אתה נשמע כמו המחשבות שלי.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  0:22

אולי את בעצם כותבת לעצמך ואני בכלל לא קיים.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      0:24

שוב צחקתי בקול.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  0:30

הייתי רוצה לשמוע אותך צוחקת במציאות.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      0:40

אנחנו יכולים להדליק את המצלמה.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  0:42

לא.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      0:44

לא, אתה צודק. לא יודעת מה חשבתי לעצמי.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  0:45

זה לא זה…

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      0:47

ספר לי סיפור, מג׳יקמן.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  0:49

בלי צדפים וים?

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      0:52

בלי צדפים וים.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  1:00

פעם אחת לפני שנים רבות…

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      1:02

אוי ואבוי לך!

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  1:04

מבטיח לך שזה בלי נסיכות ודרקונים.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      1:05

בסדר.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  1:07

פעם אחת לפני שנים רבות הייתה אישה צעירה ורגילה. היה לה חלום לטייל בכל העולם. היא רצתה לראות את ההרים הכי גבוהים ואת המדבריות הכי צחיחים; היא רצתה לחצות ימים ואוקיינוסים; היא רצתה לראות ולהרגיש הכול.

אבל היא לא הייתה יכולה לעשות שום דבר מכל הדברים האלה.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      1:12

למה?

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      1:15

מג׳יקמן?

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  1:17

אני כאן.

היא הייתה צריכה ללכת לעבוד ולהרוויח כסף ולעזור לפרנס את המשפחה שלה ולשלם חשבונות מים וחשמל וארנונה וגז…

אבל החלום לבקר בכל העולם היה חזק ממנה.

ואז לילה אחד, כשישנה, מלך החלומות הופיע לה בחלום והציע לקחת אותה לכל מקום שתרצה: כל נוף, כל אקלים, כל פינה נידחת, בתנאי שהוא יהיה זה שמחליט ומוביל את החלומות, והיא תישאר תיירת, תשייט איתו כל לילה ותקום במיטה כל בוקר.

 

האישה חשבה שזו עסקה מצוינת והסכימה מיד. כל לילה היא שטה על פני עננים ברחבי הגלובוס. היא שכבה על הבטן ותחבה את הפנים שלה לתוך חור בענן והסתכלה למטה על הנופים המתחלפים. היא ראתה את החומה הסינית ואת הפירמידות במצרים, היא חלפה על העתיקות ברומא וביוון והתעופפה מעל ים התיכון, טובלת אצבע ומשאירה שובל ארוך על פני המים.

למרות שחלמה בלילות, הטיולים היו בשעות האור וכך קרה שהייתה מתעוררת עייפה ומותשת לעוד יום של שגרה, אבל מלאת ציפייה והתרגשות לקראת הלילה הבא וההרפתקה שתכנן עבורה מלך החלומות.

 

מלך החלומות, דמות מטושטשת עשוי מארג אין־סופי של חלומות, הביט בה תמיד בחיבה והיא תהתה במה זכתה על שלקח אותה תחת חסותו.

 

לילה אחד רכבה על ענני ערפל אפרוריים של בוקר, מושיטה את ידה ומלטפת פרחים צבעוניים שפרחו בעמק ירוק. קולות פעייה ייעצו לה שכדאי שתגביה עוף ותתרחק, אבל לפני שהספיקה, ראתה רועה צאן צעיר שעמד בין הכבשים ובהה בה בהלם מוחלט. עד עכשיו, בכל המסעות שלה, אף אחד לא הבחין בה. רועה הצאן תפס אותה לא מוכנה והיא נבהלה, התבלבלה ונפלה מהענן. יכול להיות שגם תלתלי הזהב ועיני הדבש של הבחור היפה גרמו לה לאבד אחיזה, אבל היא ניסתה לא לחשוב על זה; היא לא רצתה להסמיק יותר מדי.

רועה הצאן רץ לקראתה ועזר לה לקום. הוא הסתכל עליה, ובכן, כמו על מישהי שנפלה מהשמיים.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      1:30

ספר לי את ההמשך.
בבקשה.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  1:32

ספרי לי משהו על עצמך, אמיתי, לא מתחמק.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      1:44

אני בת עשרים ושבע.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  1:46

עוד.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      1:48

יש לי שיער שחור.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  1:50

את מתחמקת. למה את רוצה להפסיק לכתוב?

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      1:57

השעה מאוחרת.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      1:57

מגי׳קמן? הלכת? מג׳יקמן? זה קצת דבילי שאני קוראת לך מג׳יקמן. קוראים לי אריאל. באמת.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  2:02

אריאל. שם יפה. היכל בית המקדש.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      2:05

לא ממש; נראה לי שאימא שלי בחרה בשם הזה כי זו נסיכת דיסני האהובה עליה.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  2:07

בגלל זה את שונאת נסיכות?

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      2:09

עכשיו אתה מתחמק.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  2:15

נדב. אני לא בן חמישים למרות שאני זקן לגילי.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      2:20

נדב. אתה יכול להמשיך את הסיפור, נדב?

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  2:30

למה את עייפה?

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  2:40

טוב, את לא עונה. או שהלכת לישון או שאת מתעלמת או שנמאס לך מהשאלות שלי.

אמשיך בכל מקרה.
האישה לא ידעה איך לעלות שוב על ענן וכיוון שרועה הצאן נראה נחמד מאוד, היא גם לא מיהרה לנסות. היא הלכה אחריו אל הכפר הקטן, שם הוא סיפר לכולם איך היא נפלה מהשמיים. כולם התלהבו והביטו בה בהערצה ורצו לשמוע כל מה שיש לה לספר, רק שלא היה לה הרבה מה לספר.

ומה תספר? על העבודה הרגילה שלה? על חשבונות חשמל וגז?

אז היא סיפרה להם על כל המקומות שטיילה בהם ועל כל הדברים שראתה בדרך.

 

כולם התבוננו בה בתשומת לב, ביניהם גם רועה הצאן היפה, והיא חשבה לעצמה שאולי הלילה הזה היא לא חייבת להתעורר כל־כך מהר.

היא נשארה בכפר הרבה זמן והפכה להיות יועצת לראש המועצה הכפרית. כולם העריכו את דעתה ומחשבותיה: אחרי הכול, היא הייתה ״האישה שנפלה מהשמיים״.

 

יום אחד מצא אותה מלך החלומות. הוא הופיע בשנתה המדומיינת ועיניו נראו עצובות ומאוכזבות.

 

״הפרת את ההבטחה שלך.״

 

״לא התכוונתי.״

 

״את מוכרחה להתעורר.״

 

״אני לא רוצה.״

 

לא ההתנגדות שלה פגעה בו, אלא התחינה הזאת שלה, להישאר.

היא לא ידעה שהוא מאוהב בה אבל הוא ידע שהיא התאהבה ברועה הצאן. כשהפליגה על פני עננים וצפתה בעולם, הוא צפה בה. הוא אהב לצפות באושר שבעיניה, אבל האושר שבעיניה כעת פגע בו. האהבה הסודית שלה לגבר אחר הכאיבה לו.

 

הוא החליט לשלוח סערה איומה וקטלנית אל העמק, כזאת שתעקור את הכפר ממקומו.

 

בהתחלה אנשי הכפר התעלמו מהרוחות החזקות, אך כשאלו עקרו עצים על שורשיהם וגגות אדומים מבתים לבנים, התושבים התחילו להתפנות למקום אחר.

״האישה שנפלה מהשמיים״ עזרה לכולם לארוז וליבה נחמץ כשראתה את התינוקות הבוכים ואת הבתים הנהרסים.

חיים שלמים ויפים עמדו להיחרב ולהיעלם.

 

בשלב מסוים הרוח הפכה כה אלימה שכבר לא היה אפשר למצוא מחסה בכפר אחר. אנשים שניסו לצאת ממרתפי הבתים נחבטו על סלעי ההרים, צובעים את העמק הירוק באדום.

 

פתאום היא הבינה:

כל זה חלום.

 

היא התחננה בפני מלך החלומות שיתקן את הסיוט חזרה לחלום מתוק, אבל הוא סרב להביט בה.

היא התחננה שיפסיק את הסופה, אבל הוא לא הקשיב.

כשהבטיחה שתתעורר, הסתכל עליה לרגע ארוך ואמר: ״בסדר. אתן לך יום אחד להיפרד.״

 

היא הבינה את כוונתו ואת נדיבותו, אבל כשיצאה עם התושבים וראתה את הגוויות של אלה שלא הצליחו להימלט בזמן, משהו נשבר בה, עמוק בפנים.

אלה היו אנשים שהכירה, שלמדה לחבב.

אבל גרוע מכך: זו הייתה אשמתה שהם מתו.

 

יחד עם אנשי הכפר היא הביאה אותם לקבורה.

 

הידיים והרגליים שלה היו כבדות ונוקשות מהעמל הקשה במזג האוויר הקר. הכפור חלחל גם לתוך הלב שלה. היא הרגישה איך היא משתנה פתאום, הופכת לאחרת. ההרס והמוות והאשמה איבנו אותה מבפנים.

 

רועה הצאן עבד לצידה כל הזמן. היא רצתה לספר לו הכול; רצתה לספר לו שהיא אוהבת אותו; רצתה להיזכר באהבה המתוקה הזאת שבערה בה לפני כל מה שהתרחש.

אולי אם תחזיק בה בכוח, החיים יהיו נסבלים.

 

היא רצתה כל־כך שיניח את היד הגדולה והמחוספסת שלו על הלחי הרטובה מדמעות שלה ושהיא תוכל להישען עליה לרגע, להקל על המשקל הנורא שהכביד עליה.

 

אבל לא הגיע לה.

לא הגיעה לה נחמה.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      3:00

נדב?

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  3:01

כן?

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      3:03

עכשיו אני מתחילה לדאוג לך.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  3:10

זה נחמד מצדך.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      3:12

תגיד לי שזה נגמר טוב.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  3:20

למה זה חשוב?

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      3:22

אתה גם עייף?

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  3:30

מאוד.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      3:40

אני מפחדת לשמוע את הסוף.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  3:42

גם אני.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      3:50

אתה רוצה להדליק את המצלמה?

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  3:52

לא.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      4:00

אתה רוצה שאני אבוא?

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  4:02

אני שייך ליקום אחר.

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      4:05

אתה מתחמק.

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  4:15

באמת תבואי?

 

כותבת בחשיכה/ חדר פרטי:                                                                                                      4:20

אולי ניפגש באמצע? מקום ציבורי?

 

מג׳יקמן/ חדר פרטי:                                                                                                                  4:30

אני מכיר מקום ציבורי שפתוח כל הלילה.

 

***

אריאל הייתה כמעט הנוסעת היחידה באוטובוס, היא ועוד זקנה עם סלים ריקים. היה עדיין חושך בחוץ ואריאל ניחשה שהזקנה בטח תגיע לשוק עוד לפני שהוא יפתח. תמונה הצטיירה בדמיונה: הזקנה יושבת לבד מול שולחן קטן במטבח פצפון ולוגמת תה כל הלילה, לא מצליחה להירדם.

הן לא היו כל־כך שונות, הזקנה והיא.

היא חייכה לעברה והזקנה חייכה חזרה.

 

היא לא האמינה שהיא באמת הולכת לפגוש את מג׳יקמן / נדב. היא אף פעם לא עשתה דבר כזה.

היא גם אף פעם לא חשבה שתרצה להפסיק לכתוב – פעם זה היה כל מה שהיא רצתה לעשות.

עכשיו היא הייתה הסופרת הצעירה והמוצלחת שכולם אהבו.

אבל מה הם אהבו?

לא אותה באמת.

מתחבאת מאחורי הסיפורים, מאחורי חדרי השיחוח.

״כותבת בחשיכה״ – חה! כולם ידעו מי היא.

כולם חוץ ממנה.

היא באמת הלכה לאיבוד.

 

אבל עם נדב היא הרגישה אחרת.

משהו התעורר בה: דאגה. הסיפור שלו היה טוב, אין ספק שרצתה לשמוע את הסוף, אבל הקול שסיפר את הסיפור…

הוא נגע בה.

הוא נגע בה במקום עמוק שהסתתר מתחת לסבך של זהויות מושאלות.

זה היה מצחיק בצורה מסוימת.

היא חשבה שהלכה לאיבוד כי הסתכלה יותר מדי פנימה וניסתה להפוך את עצמה לאין־ספור דמויות שונות, מעשה שהייתה מוכרחה לעשות בכדי ליצור דמויות אמינות. היא חשבה שהיא הלכה לאיבוד כי הזהות שלה הפכה נוזלית מדי ולא היה לה במה להתמקד.

כל הזמן הזה היא רק הייתה צריכה להסתכל החוצה.

לראות מישהו אחר.

 

היא דאגה לו.

היא באמת דאגה לו.

ובגלל זה, היא, העכברה שמתחבאת מאחורי המסך ומסרבת לצאת לימי חתימות או ראיונות שונים, יצאה באמצע הלילה לפגוש אדם זר.

הזקנה ירדה בתחנה של השוק הסגור ואריאל כססה אצבעות בעצבנות, מחכה לתחנה שלה: בית החולים העירוני.

 

***

נדב שכב על המיטה והתבונן בקצות אצבעותיו.
אחת שתיים.
אחת שתיים שלוש.

כלום.
הוא בהה במסך המחשב מולו. חלונות שונים היו פתוחים במקביל. בחלון השיחה הציבורית יעקב פ. ניסה לחרוז חרוזים למיכאלה.
אחת שתים.
אחת שתיים שלוש.

כלום.
בחלון אחר על המסך המגדנאית האהובה עליו עשתה אהבה עם המתכון לעוגת שוקולד, מערבבת בתנועות איטיות וחושניות בלילה כהה ורטובה במעשה שנראה מכוון לשעת לילה מאוחרת. התאווה בעיניה הייתה ברורה.
אחת שתיים.
אחת שתיים שלוש.
כותבת בחשיכה יצאה מהחדר הפרטי ב־4:40. היא בדרך אליו. מה הוא עשה?!
אחת שתיים.
אחת שתיים שלוש.

לעזאזל!

 

הוא נגע בה, הוא הרגיש שהוא נגע בה. הוא סובב אותה ולכד אותה ברשת של מילים. מילים מילים מילים, מהן אף פעם לא חסר.

 

אחת שתיים!
אחת שתיים שלוש!
במקום לגרום לה לחשוף את הרגישות שלה, את הפנימיות (כי מה עוד הוא יכול לחשוף? מה עוד הוא יכול להשיג?) הוא חשף את עצמו, נפל באותה רשת שטמן לה כמו חובבן מחורבן.
אריאל בדרך אליו.

היא בדרך אליו עכשיו.

אידיוט.
אחת שתיים!
אחת שתיים שלוש!
הוא רצה לקום ולברוח.

כמה פעמים כבר רצה לקום ולברוח.

אחת שתיים!

אחת שתיים שלוש!

כלום.

 

***

אריאל פחדה.

היא לא ידעה את ההמשך, את האמצע או הסוף.

היא הרגישה שהיא נכנסת לסיפור שאינו שלה.

זה דבר אחד להסתכל על עצמך עמוק פנימה ודבר שונה להציץ לאדם אחר.

כשאמר לה לפגוש אותו בבית החולים, קיוותה שהוא אח או רופא או אפילו עובד תברואה, אבל כשהוא נתן לה את מספר החדר היא הבינה לאן היא הולכת.

אף אחד לא עצר אותה במסדרון.

אף אחד לא הרים גבה כשפסעה בחשש אל תוך מחלקת השיקום.

לפחות זה.

היא מיהרה אל החדר שלו, לא רוצה למתוח את מזלה הטוב לפני שמישהו ישליך אותה החוצה. השעה הייתה מאוחרת מדי לביקורים, או מוקדמת מדי, תלוי מאיזה צד של הלילה מסתכלים על זה.

היא סקרה את מספרי החדרים על קירות הלבנים. היא לא הייתה צריכה להסתכל בפתק: היא זכרה את מספר החדר שלו בעל פה.

 

***

נדב בהה בדלת הסגורה. בכל רגע היא צריכה להיכנס. בכל רגע. המבט ששלח עכשיו לאצבעות רגליו היה אלים.
אחת שתיים!
אחת שתיים שלוש!
בפקודה!
אחת שתיים!
אחת שתיים שלוש!

 

הצג מעל ראשו שרטט קצב מהיר מדי של דפיקות לב מהירות מדי והוא עצם עיניים, מתרגל נשימות הרגעה. אם ימשיך להלחיץ את עצמו ככה אחות הלילה תיכנס לחדרו בסוף – לא אריאל.

 

הוא חשב על דברים שהרגיעו אותו: עמק ירוק והרים גבוהים; שמיים כחולים עם עננים לבנים צמריריים; שדה פרחים צבעוני; כבשים באחו. הוא הרגיש איך הדופק שלו נרגע, אבל השאיר את העיניים עצומות. הוא שמע את הדלת נפתחת ונסגרת.

הוא פחד להסתכל.

 

***

אריאל עמדה לצד מיטתו של נדב בדממה. החדר הנקי היה עמוס בלונים, זרי פרחים וכרטיסי ברכה. על אדן החלון והארונית הסמוכה למיטה עמדו מספר קופסאות שקופות עם עוגות שוקולד.

אריאל הסתכלה על הבחור הצעיר ששכב מולה, ידיו ורגליו מונחות בצורה מסודרת ובקווים מקבילים, כמו חלק מהמצעים המהוקצעים. רק התלתלים שעל ראשו המוגבה על הכר התקרזלו בחוסר סדר. מולו, על שולחן המחובר למיטה בזרוע מכנית, עמד מחשב נייד דלוק. היא ידעה שהוא לא ישן וחיפשה את המילים הנכונות לומר.

 

״מה נסגר עם כל עוגות השוקולד האלה?״ שאלה לבסוף.

 

הקול שלה היה שונה ממה שדמיין, עדין ומחוספס. נדב פקח את עיניו וחייך, עדיין לא מסתכל לכיוונה. הוא הניד בראשו לעבר המחשב ואחז בפיו במקל הקלדה, מגדיל את החלון של תוכנית האפייה.

 

״גילי שומרון, המגדנאית מהטלוויזיה שולחת לי אותן. ההורים שלי סיפרו לה שאני מעריץ שרוף.״

 

אריאל התקרבה והסתכלה עליה.

 

״היא חתיכה לגמרי.״

 

״כן. לא היה לי לב לספר להם שאני צופה בה לא בשביל עוגות השוקולד…״

 

אריאל צחקה. היא שמחה לראות שגם נדב מחייך. היא התקרבה קצת יותר.

 

״אתה רוצה להגיד לי שהקלדת את כל הסיפור שלך עם המקל הזה?!״ שאלה בהתפעלות.

 

״אל תגזימי,״ הגניב מבט לכיוונה. ״יש במחשב יישומון של הקלדה קולית. אני מדבר והמחשב כותב.״

 

״ואיך אתה מוחק?״

 

״עם המקל.״

 

״זה בטח מעצבן נורא.״

 

״משתדלים לא לעשות טעויות…״ נדב הרגיש איך הוא מאבד את כיוון השיחה הקליל. ״חוץ מזה, ביחס לדברים אחרים שאני לא יכול לעשות זה כלום.״

 

אריאל השתתקה. היא הרגישה מטופשת פתאום: לא רק זרה מוחלטת ומציצנית אלא אחת שגם עלולה לפגוע, לאכזב. אם הייתה אחרת, בעלת ביטחון עצמי גדול יותר, הייתה אולי יודעת מה לומר, אולי הייתה עוזבת את צד המיטה והולכת לקרוא את כרטיסי הברכה, מוצאת עוד חומר לשיחה. אבל היא לא הייתה כזאת במציאות – רק בסיפורים או בחדרי שיחוח.

עכשיו רק תקעה מבט בנעליה ושתקה.

 

נדב לא התרגש מהשתיקה הנבוכה: כל החברים וקרובי המשפחה שלו נהגו כמוה. אף אחד לא ידע באמת ״איך לאכול אותו״, עכשיו כשהפך משותק מהצוואר ומטה. הוא לא נרתע מחוסר האונים שלה, רק דאג שאולי תברח.

 

ואם תברח? אולי עדיף שתברח.

לא מגיעה לו נחמה.

 

היא הייתה יפה. השיער שלה היה אסוף ברישול וחשף פנים חיוורים עם משקפיים גדולים. היו לה שפתיים דקות ואדומות וריסים ארוכים ושחורים. מקודם, לפני שקברה אותן בקרקע, ראה שעיניה היו בצבע ירוק בהיר. היא הייתה שונה מהתמונות על כריכות הספרים שלה. היא נראתה קטנה יותר.

 

אולי לו לא הגיעה נחמה, אבל למה לענות אותה?

מה יספר לה? מה יגיד?

מה יש כבר להגיד?

הדבר היחיד שחשוב, הדבר היחיד שהיה לו בראש: ״איבדתי חצי מהצוות שלי. חמישה לוחמים. הם היו באחריות שלי.״

 

״אחריות שלך?״ שאלה בעדינות.

 

״לרשותך, מפק״צ נדב מור. עכשיו מפקד רק על האצבעות של הרגליים שלי. הן לא ממושמעות בכלל. את הידיים כבר מזמן זרקתי לכלא שש.״

 

היא לא צחקה והוא פחד שהיא מרחמת עליו, אבל היא רק התיישבה על כיסא ריק שעמד לצד המיטה שלו ושאלה: ״מה סוף הסיפור?״

 

נדב נאנח ועצם את עיניו. הוא חזר אל הנוף שאהב לדמיין ותהה לעצמו מה יהיה סוף הסיפור. זה רק סיפור, יהיה קל לתפור לו סיום טוב, אבל הוא לא רצה לשקר.

 

״רועה הצאן והאישה עבדו במשך שעות עם שאר השורדים מהכפר בקבורת המתים. אחרי כך ניסו לייצב את הבתים הרעועים. הם תקעו יתדות ומתחו חבלים ויישרו את קירות העץ ומנעו מהם לקרוס. הם עבדו צד אל צד בדממה. בסוף, אחרי שסיימו, והלכו לשטוף את ידיהם המטונפות מבוץ ודם במים קרים, רועה הצאן שבר את השתיקה.

 

״כשחולפים על פני החיים, רוכבים על עננים ומשקיפים מרחוק אפשר לראות רק את הדברים הטובים. אבל כשנשארים מספיק במקום אחד, כשנוגעים בחיים עצמם, לפעמים קורה שנפגעים.״

היא לא העזה להסתכל עליו.

 

״אני שמח שנשארת."

 

היא נתנה לו להניח אצבע על הסנטר שלה ולהרים את פניה לכיוונו. למרות הצער שעטף אותה כל היום, המבט האוהב שלו גרם לה להחסיר פעימה.

 

״גם במחיר הזה?״ היא שאלה בעצב.

 

הוא הניד את ראשו בשלילה.

 

״את לא בחרת להרוג את כל האנשים האלה. את לא בחרת לחלום סערה איומה.״

 

״אבל היא קרתה בגללי.״

 

הם התרחקו אל השדות. במקום טללי עפר בוציים, זעקות או דממה מפלחת, היא הצליחה לראות את היופי של העמק, את הפריחה ואת קרני השמש שהבליחו מעבר לעננים. הלב שלה היה עדיין כבד; הגוף שלה היה עדיין מאובן.

 

היא הסתכלה על רועה הצאן, על תלתלי הזהב שהיו דבוקים לו למצח ועל עיניו האוהבות.

היא לא הייתה צריכה לומר דבר. הוא רכן ונישק אותה. ברגע ההוא, כל המשקל האיום שמחץ את ליבה התרומם, אבל ברגע שניתק ממנה, הכול חזר.

היא בכתה.

גם אהבה, למדה, לא תוכל לתקן את הנזק שנעשה.״

 

נדב עצר וניסה להסתכל לעבר אריאל. היא מיהרה להתקרב אליו.

 

״אין סיכוי שזה הסוף.״

 

״אני לא יודע מה את רוצה ממני.״

 

אריאל התרוממה כך שיהיה לו קל לראות אותה.

 

״זה לא הסוף. אני סופרת ידועה ומוצלחת ואני אומרת לך שזה לא הסוף.״

 

״את סתם רוצה ״הפי אנד״ כמו כולם.״

 

״לאו דווקא.״

נדב הסתכל עליה, מתנשאת מעליו כמו הר, מאיימת. היא ביקשה ממנו משהו שהוא לא הצליח אפילו לתת לעצמו: תקווה.

הוא התרגז.

 

״מה את רוצה ממני? לכי חזרה לחדר שלך עם הלוחות והפתקים והמחשב. את רוצה לכתוב, תכתבי. את לא רוצה – לא צריך.״

 

אריאל צחקה והוא התבונן בה, מופתע.

 

״אתה מגיב כמו כל סופר שמקבל ביקורת, אז תסלח לי אם אני לא מתרגשת ממך. אני אומרת לך שזה לא הסוף. אני לא הולכת עד שתספר לי את הסוף.״

 

הוא הסתכל עליה רגע ארוך ואז, לאט־לאט, חייך.

 

״את מתעללת בנכים חסרי אונים.״

 

״אני ככה קרובה לשלוח דוא״ל לגילי שומרון ולספר לה מה אתה עושה עם העוגות שוקולד שלה,״ היא צמצמה את האצבע והאמה למרחק כמעט אפסי.

 

נדב עצם את עיניו וחשב רגע ארוך לפני שהמשיך.

 

״הם חזרו לבקתה שלו, שהייתה בין היחידות שלא נפגעו בסופה. הוא הכין לה כוס משקה חם והם התיישבו, מסתכלים על הנוף וסופרים את הדקות עד שהיא תצטרך לעזוב. שניהם לא רצו שהיא תיעלם אבל שניהם ידעו שהיא מוכרחה. הם היו עצובים על מה שקרה ועל מה שלא הספיק לקרות וזה הרגיש כאילו כוחות חזקים ובלתי נראים מרחיקים אותם אחד מהשנייה. זיכרון הנשיקה עדיין המתיק על השפתיים, אבל הכישלון לתקן את המעוות המשיך לצרוב.

רועה הצאן הניח את ידו על ידה.

 

״אולי כשתתעוררי תשכחי מהכול, תשכחי את כל מה שקרה ולא תהיי עצובה יותר.״

 

האישה שקלה לרגע את דבריו.

 

״אבל אז אשכח גם אותך.״

 

״אולי. אולי זה עדיף ככה.״

 

היא התבוננה בו שוב.

הוא היה רק חלק מחלום.

כל זה היה רק חלום.

שום דבר כאן לא היה אמיתי, ובכל זאת, היא הרגישה אמיתית יותר ממה שהרגישה בחייה הרגילים. לרגע התמלאה פחד שאולי היא באמת תשכח הכול, גם את הטוב וגם את הרע. היא נחרדה לחשוב שאולי היא מבזבזת את זמנה בערסול הכאב, בסגידה לאשמה. אם תזכור הכול, האם רק את זה תזכור? האם לא קיימים דברים טובים ויפים יותר באותה המידה? הנשיקה שלהם הייתה מושלמת אבל מדוע עליה לצפות שנשיקה תתקן עולמות? ואם הנשיקה מושלמת, מה היא עוד מפסידה כשהיא יושבת ככה ומחכה להתעורר?

 

היא קמה והובילה אותו לחדר השינה. הם עשו אהבה. היא הרגישה את כל מה שרק חלמה שתרגיש ולבסוף נרדמה בזרועותיו.

בסופו של יום לא היה לה אכפת לקום לעוד בוקר של כאב.

 

רק שהיא התעוררה במיטתה בבית, בדירה הרגילה, לבד.

והיא זכרה את הכול.״

 

כשפקח את עיניו ראה שאריאל בוכה. הוא רצה להתחכם ולהגיד משהו כמו ״הסוף הזה מספיק טוב בשבילך?״ אבל הוא כבר ידע את התשובה.

 

״אני יכולה לנשק אותך?״ היא שאלה, מבוהלת מעצם השאלה.

 

הוא בלע רוק ולחש שכן.

אריאל רכנה לעברו והם התנשקו. בהתחלה התנשקו בעדינות ובחשש, שפתיים מרפרפות זו על גבי זו, אך הקרבה והמגע עוררו בשניהם צמא זהה ומהר מאוד התשוקה השתלטה עליהם. כשניתקו בפתאומיות, מופתעים מעוצמת הרגשות שהתעוררו בהם, נדב הביט באופן מכני אל עבר אצבעות הרגליים בציפייה.

 

אחת שתיים.

אחת שתיים שלוש.

כלום.

 

״זה לא עבד,״ אמר.

 

״חשבתי שאתה כבר יודע שנשיקה לא מתקנת עולמות.״

 

״היא הייתה נחמדה בכל מקרה.״

 

אריאל חייכה ונדב חייך איתה.

 

״גם אמרתי ואני מצטט: ״ואם הנשיקה מושלמת, מה היא עוד מפסידה כשהיא יושבת ככה ומחכה להתעורר?״״

 

״שכח מזה. אני לא שוכבת איתך בפגישה הראשונה ובייחוד לא בחדר שבדלת שלו יש חלון למסדרון.״

 

״אפשר לכסות את החלון.״

 

״נדב…״

 

״אריאל…״

 

היא אהבה את הניצוץ שבעיניו, את התשוקה ואת בדיחות הדעת. היא גם אהבה שהיא הרגישה קרובה אליו פתאום וזה הפתיע אותה, או שלא ממש. אולי הם הרגישו קרובים בגלל הסיפור, בגלל המסע המשותף הזה. בלי לשים לב היא העבירה אצבע על שפתיה.

 

״אתה חושב שמחר בבוקר…״

״את מתכוונת בעוד שעתיים.״

 

היא חייכה והמשיכה: ״אתה חושב שבעוד שעתיים, כשהשמש תזרח ונחזור לעצמנו נחשוב שכל זה היה סיפור משוגע וזהו?״

 

״אני יודע שאני אחשוב שזה היה חלום מתוק.״

 

״יותר מעוגות שוקולד?״

 

״הרבה יותר מעוגות שוקולד.״

 

״נדב?״

 

״כן?״

 

״אני עייפה.״

 

נדב הסתכל עליה ורגשות שחשב ששכח הציפו את ליבו. אולי מחר יכאב כמו היום, אבל לפעמים מוצאים דרכים להתעודד כדי לקום לעוד בוקר של כאב.

 

״תראי, אני לא ממש יכול לזוז, אבל אם תדחפי אותי קצת הצידה תוכלי להצטרף אלי מתחת לשמיכה.״

 

אריאל היססה.

 

״אני לא יכול להגיד לך אם המיטה באמת נוחה או לא,״ המשיך נדב, ״אבל הכרית משהו־משהו.״

 

היא צחקה והזיזה את זרוע השולחן עם המחשב הצידה. אחר כך חלצה את נעליה וטיפסה על המיטה, נצמדת אליו ומניחה את ידה על חזהו.

היא לא חשבה שאי־פעם היא תעשה משהו כזה.

 

אבל הוא צדק: זה היה סוף מתאים.