'ספרי תמה תמימה' בפסטיבל תימנה, ראש העין
3 בנובמבר 2015
תמונות מההרצאה בבית הספר 'אנשי אמת' שבשיקגו
5 בפברואר 2016
Show all

'ספרי תמה תמימה' במכתבים לצופית, מה שצ'כוב לא סיפר לאו הנרי. מאת ד"ר גתית שמעון

ד"ר גתית שמעון על 'ספרי תמה תמימה':

לא רציתי לקרוא את ספרי תמה תמימה שכתבה שרית גרדוול.
לא רק שלא רציתי לקרוא, לא רציתי לקרוא ולכתוב עליו.
זה לא היה הנושא או הספר שהרתיע אותי, אלא שרית גרדוול עצמה.

לא בגלל שהיא (כזו) אישה מאיימת.
היא פשוט חברה שלי.

חובת גילוי נאות חלה בכל מקרה של עירוב עניינים בין המקצועי לאישי, בין העסקי למשפחתי.
שופטים מנועים מלשפוט, רופאים מנועים מלטפל.
בתחום המילה הכתובה הכללים חמורים פחות, יש להניח, אך עדיין מחייבים בהחלט.
לאור זאת ובשם גילוי הנאות אודה ואומר: לא רציתי לקרוא ולכתוב על ספרי תמה תמימה משום שחששתי שלא אוכל להעריך אותו נאמנה, בשיקול דעת נטול פניות.
ההיפך הוא הנכון.
ידעתי שזה בדיוק מה שאעשה.

בסופו של דבר, קראתי את ספרי תמה תמימה לא בגלל שרית ולא בגללי.
קראתי אותו בגללו.

אם שרית גרדוול לא הייתה חברה שלי, סביר להניח שלא הייתי מגיעה אליו.
סביר להניח שהוא לא היה מונח אצלי בבית, על המדף, מחכה בשקט ובסבלנות כפי שהוא חיכה שנים רבות כל־כך בזמן כתיבתו.
אמנם כן, כשאני כבר קונה ספרים, אני מעדיפה את הקולות החדשים, אלה שההוצאות נתנו ולפעמים לא נתנו להם הזדמנות. כי אולי, רק אולי, יש כאן משהו איכותי באמת, אבל על פי רוב אני מגלה שאין חוקים, לשני הכיוונים.
כבר קראתי ספרים של הוצאות גדולות שאי אפשר היה לסיים. אפילו לא להגיע לאמצע.

אז מה אני יכולה להגיד על ספרי תמה תמימה? מה אני יכולה לספר על אודותיו שייחשב לדבר הכי הגון, אמין ואחראי?

את האמת.
אני מכירה את שרית גרדוול ואני מכירה את סבתא שלה.
אבל עכשיו אני מכירה אותן אחרת.
לא רק בגלל שהספר סיפר סיפור שלא שמעתי עליו קודם.

ספרי תמה תמימה הוא ספר שאפשר לקרוא גם מבלי להכיר את המשפחה, אבל הוא ספר משפחתי.
שרית תכעס עלי מאוד כשאומר את מה שאני מתכוונת לומר, וזה מסוכן כי שרית היא בחורה עקשנית מאוד והיא זוכרת. אלמלא היא הייתה כל־כך עקשנית, ספרי תמה תמימה לא היה רואה אור, אבל בחיים המציאותיים זה פחות חינני. אמנם היא לא גרה עכשיו בארץ והפעם הבאה שנתראה תהיה, ככל הנראה, בעוד שנתיים, אבל היא תזכור וזה מסוכן.
אף על פי כן, אני אומר זאת בכל מקרה.

אחד הדברים ששרית, המספרת, מרבה להדגיש על עצמה במהלך הסיפור הוא האופן שבו היא נהגה ללכת לבית של סבא וסבתא שלה ולדמיין, לקרוא ולחלום על מקומות אחרים, רחוקים, בתרבויות אחרות, רחוקות לא פחות.
זה נכון גם עובדתית, אבל כשקראתי את ספרי תמה תמימה פתאום הבנתי שכל הדמיונות האלה, וכל הסיפורים והמרחקים והשיטוטים הביאו את שרית תמיד לאותו המקום ולאותה נקודת מוצא: הביתה.
לא משנה היכן היא נמצאת או מה היא עושה, איך שהוא, היא תמיד חוזרת לשם, אל המשפחה שלה ואליה עצמה.

שרית לא תאהב שאני אומרת את זה בגלל שהיא רוצה שהספר שלה ייבחן כשהוא לעצמו. אבל אי אפשר לבחון את הספר הזה כשהוא לעצמו, בגלל שהוא לא היה נכתב כשהוא לעצמו. יש ספרי זיכרונות שכותבים אנשים עבור אנשים שאינם יכולים לספר את זיכרונותיהם בעצמם. ספרי תמה תמימה הוא לא מסוג הספרים האלה.

רק שרית, הנכדה, יכולה הייתה לספר את הסיפור הזה על חממה וחסן, סבא וסבתא שלה.
רק היא, רק ככה.

השבוע הייתי בבית הקברות, באזכרה. הסתכלתי על שורות בלתי נגמרות של מצבות וחשבתי לעצמי – כמה סיפורים יש כאן, כמה חיים. אם אדם שרוצה לכתוב מחפש השראה, שפשוט יבוא ויקרא וינסה להבין. כל כיתוב מצית את הדמיון.

אבל שרית לא רצתה לכתוב מצבה. היא רצתה לכתוב סיפור על אנשים חיים ובעיקר לשמור אותם בחיים עוד קצת – בעיקר את סבא שלה.
ודווקא בגלל שהיא מי שהיא ומה שהיא, היא הייתה יכולה להבין ולכתוב את הסיפור על סבא שלה שהוא בעיקר הסיפור על סבתא שלה.
במובן מסוים, היא כתבה את עצמה רק טוב יותר. את האדם שהיא הייתה רוצה להיות אבל מישהי אחרת כבר הגשימה לפני ובמהלך 77 שנים.

למען ההגינות ובשם אותו גילוי נאות שאיתו התחלתי ועמו אתמיד, יש לי ביקורת על הספר אבל אני לא יכולה לכתוב אותה.
ראשית, משום שאני לא כותבת ביקורת על ספרים שאני מציינת את שמותיהם בגלוי – כפי שאני מרבה להסביר.
שנית, משום שזה לא משנה עכשיו. הספר כבר כתוב ובמובן מסוים הוא לא היה יכול להיכתב אחרת.
ככה שרית כותבת את הסיפורים שלה. ככה היא מספרת אותם ורק ככה אפשר להבין אותם.
גם הסיפור השני שהיא כותבת עכשיו – משום שהיא עצמה מספרת על כך בראיונות שהיא נותנת, אני מרשה לעצמי להגיד את זה – הוא כזה. זה לא אותו הסיפור, אבל במובן מסוים זה אותו הדבר בדיוק.
וזה יופי.
כי ככה זה צריך להיות.
מי שכותב צריך לכתוב על מה שהוא ועל מה שהוא מכיר ובעיקר על מי שהוא.
אחרת זה לא מעניין.

יו גרנט כיכב לפני שנה בהשכתוב, סרט על תסריטאי זוכה אוסקר ורב־תהילה בעבר שמתקשה עד לא מצליח למצוא עבודה בהווה. בלית ברירה ומטעמי פרנסה בלבד, הוא מקבל משרת הוראה במכללה בחוף המזרחי. הוא מתנגד לרעיון שאפשר ללמד כתיבה – והוא צודק – אבל העדר הברירה שלו גורם לו לראות דברים בעין אחרת ולשנות את דעתו – בצדק לא פחות מבוטל.

כישרון אי אפשר ללמד. או שיש את זה או שאין. זה נכון בכל תחום, אבל זה לא הדבר היחיד.
התסריטאי והמורה שמגלם יו גרנט לא יכול לחון את תלמידיו בכישרון, אבל הוא נותן להם כלים שעוזרים להם לספר את סיפוריהם טוב יותר. וכשהוא עושה את זה, בהתחלה ללא חשק אבל לאט־לאט עם הרבה יותר רצינות ותשומת לב ואהבה אמיתית למקצוע, מתגלה משהו מעניין באמת: כל התלמידים כתבו סיפורים על אודות עצמם. באופן סמוי או גלוי, מרומז או זועק לשמיים – כולם סיפרו את הסיפור שהיה להם לספר. את הסיפור שלהם.
בדיוק כמו התסריט שזיכה אותו באוסקר.

וזה היה יפה.

ועל אף שיש לי ביקורת – ספרי תמה תמימה הוא ספר יפה. ומעניין. התחלתי וסיימתי אותו בשבת אחת.
ואהבתי את חממה. ואת חסן. ואת הכבוד שהם רכשו לבני אדם ולעצמם ולמדינת ישראל. ואת הציונות האמיתית ומעוררת ההערכה וההשראה שהם הפגינו וחיו לאורה ושהיום מחליפים כל־כך בקלות בביקורתיות מתנשאת ובזלזול חסר כבוד.
במובן מסוים הרגשתי שהוא משלים את מה שאמר שירה של לאה גולדברג, הַחוֹח:

אֵיךְ בַּסֶּלַע הֵעֵז לִפְרֹחַ
עֲלֵי אֶרֶץ מֻכַּת־צָמָא,
אֵיךְ פָּרַץ וּפָרַח הַחוֹח
וַיִקֹּב אֶת חֹק־הַשְּׁמָמָה.

נְזִירִי וְאַכְזָר וְזָחוֹחַ,
בְּלֹא סְלִיחָה וּלְלֹא רַחֵם,
בַּשְּׁמָמָה יַעֲמֹד הַחוֹחֵ
כְּנָבִיא שֶׁגִּלִָה חֶרְפַּתְכֶם.
(לאה גולדברג, "החוח", לאה גולדברג – מבחר שירים, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2008, עמ' 164).

ספרי תמה תמימה הוא סיפורם של סבא וסבתא של שרית: העבר בתימן ובארץ, החוויות, המכשולים, הרגשות, הקשיים.
עבר הוא לא תמיד משהו שקל או אפשר להתמודד איתו. הרבה אנשים מנסים, בדרכים רבות (לפעמים רבות עד בלי די) לנסות לטשטש אותו, להצניע, להסתיר, לאמץ סיפור אחר, שם חדש, זהות ממותגת, כזו שתגדיר אותם – גם בעיני עצמם – כפי שהיו רוצים להיות מוגדרים, לו הייתה ניתנת להם ההזדמנות.

שרית גרדוול לא עשתה את זה.
היא הייתה יכולה לכתוב כל סיפור שבעולם אבל בגלל שהיא שרית היא כתבה את הסיפור הזה ובחרה להקדיש אותו לעבר, לאנשים החשובים לה ביותר. היא כתבה סיפור בצורה הטובה ביותר שראתה לנכון, אבל היא לא עשתה שום דבר שלא היה היא, במחווה של רגש כן ועז של אהבה.
כן, ההגשה של שרית מלאה בהרבה אהבה, ואת זה אני יודעת גם ממקור אישי. אהבה כזו משותפת לכל מי שכותב סיפור משפחתי – מדובר כמעט בתנאי הכרחי. בלי אהבה אי אפשר לספר סיפורים כאלה.

ויש עוד משהו:
ספרי תמה תמימה הוא ספר ששרית כתבה במשך שש שנים.
הרבה אנשים רוצים לעשות הרבה דברים. יש כאלה "שמחכים" (אחרי שהילדים יצאו מהבית, אחרי שהפנסיה תיכנס לתוקף, אחרי שהדיאטה תצלח והמידה של החולצה / מכנסיים / שמלה תצטמצם בשלושה מספרים לפחות). יש כאלה שמתחילים, מפסיקים וחוזר חלילה. יש כאלה שמנסים ואז נסחפים הלאה עם החיים, או מרשים לחיים לסחוף אותם הלאה, הרחק ממה שהם כל־כך רצו לעשות.
לא הרבה, גם אם לא ממש מעט, הם כאלה שעושים.
שרית עשתה.
היא התחילה, המשיכה וסיימה.
זה לקח לה שש שנים.
שש שנים שבמהלכן ילדה וגידלה שלושה ילדים, כתבה תסריט לסרט וסדרה, לימדה, ערכה ותיקנה ושוב ערכה ושוב תיקנה וחוזר חלילה.
שש שנים שבהן היא חייתה חיים שלמים שהיו יכולים לדחוק את כל העשייה הזאת הצידה, כי יש דברים חשובים או דחופים יותר לעשות, אלא שזה לא קרה. ומה שכן קרה, בסופו של דבר, הוא הספר הזה, ספרי תמה תמימה.
זה לא היה קל. זה לא היה פשוט. לא תמיד זה היה גם מתגמל.
אני יכולה לומר שזה בגלל שהיא טיפוס עקשן – וזה יהיה נכון. שרית גרדוול היא אכן בחורה עקשנית מאוד.
אבל להיות עקשן זה לא מספיק, כי להתעקש אפשר על הרבה דברים, גם מבלי ממש לעשות משהו בנדון.
אבל שרית התעקשה ועשתה.
זה כל ההבדל.

שבוע טוב ושקט,
גתית