זהות
24 באפריל 2020
לא ענית
8 במאי 2020
Show all

זה עוד ירוק

 

היא ישבה על כיסא הפלסטיק ליד שער הבסיס והציתה סיגריה. הדבר הראשון שתעשה כשהשמירה תסתיים יהיה להתקלח ולדחוף את המדים המסריחים עמוק לשק הכביסה. בינתיים, נהנתה מהשקט הנדיר. לאור ההצלחה בתרגיל היום, מפקד המחלקה צ׳יפר את החיילים באישור יציאה. היא התנדבה להישאר ולהחליף את נדב בעמדה. הדבר האחרון שהתחשק לה היה לפרוק עול ולהשתגע. הלילה הרגוע, הכוכבים הדולקים והסיגריה נראו לה כמו חגיגה מושלמת.

 

כששמעה מישהו מתקרב מאזור המפקדה כיבתה מהר את הסיגריה. כשהוא נעמד מתחת לפנס זיהתה את העיניים הכחולות, המחייכות, ונעמדה דום.

 

״הרס״ן!״

 

״חופשי,״ השיב בנועם והושיט יד עם סיגריה, ״יש לך אש?״

 

היא הדליקה את הסיגריה שלו, אבל לא את שלה. הבוקר הוא הגיע לתדרך אותם בתרגיל מול מחלקה אחרת. היא לא זכרה בדיוק מה אמר כיוון שהייתה עסוקה מדי לצלול צלילה חופשית לתוך העיניים הכחולות שלו. הן הזכירו לה משהו ששכחה. בשגרה המעייפת והדרשנית של השרות הצבאי היא אפילו לא ניסתה להיזכר, אבל הרגשה חמימה התפשטה אצלה בבטן. עכשיו, כשעמד לידה בשלווה כזאת, חשבה שהוא נראה מוכר, או שאולי פשוט נראה כמו מישהו שהייתה רוצה להכיר, עם הגובה שלו והשיער הרך והפנים שכוסו בזקן עדין והאף המושלם…

 

״המחלקה שלך ניצחה בתרגיל, למה לא יצאת הערב?״

 

הוא דיבר איתה כאילו הם כבר מכירים חשבה, ומשכה בכתפייה משום שלא ידעה בדיוק מה להגיד.

 

״אפשר לשבת?״ שאל ומשך כיסא פלסטיק מהבודקה. כשהתיישב לידה, החליטה שגם לה מותר והתיישבה חזרה.

 

״הם יצאו למועדון במושב. אני גרה במושב שליד, אז כבר ידעתי איך זה הלילה הזה הולך להיראות.״

 

״ואיך הלילה הזה הולך להיראות?״

 

הוא הושיט לה את הסיגריה והיא לקחה שאיפה. היא שמחה על הריח המעשן שהשתלט על הלילה וחיפה על ריח הזיעה היבשה שלה.

 

״הם יגיעו למועדון ויעשנו בחוץ או ישתו בפנים, נערות מהתיכונים בסביבה יקבלו הודעה שהם שם ותוך שעה המקום ישרוץ חיילים בני 18 ונערות בנות 15. כפי שאתה מבין, לי אין מה לעשות עם נערות בנות 15, אז…״ היא משכה שוב בכתפייה והחזירה לו את הסיגריה. פתאום הרגישה שדיברה יותר מדי או ביותר מדי חופשיות ולכן הוסיפה:

 

״סיימתם את כל הניירת? הישיבות של אחרי? מתי אתה עוזב?״

 

הוא הסתכל עליה וחייך.

 

״הסגן שלי יאסוף אותי מכאן עוד מעט.״

 

״הא.״

 

״כשהיית בת 15 גם את יצאת לבלות עם חיילים מהבסיס?״

 

״זה דבילי, אני יודעת,״ חייכה בהתנצלות. ״יש גיל כזה שמתלהבים ממדים… זה נגמר אחרי שמתחילים ללבוש אותם, זה בטוח.״

 

"התלהבות ממדים? זה העניין?"

 

היא עצמה את העיניים וניסתה לדמיין איך זה היה, בסך הכול לפני שלוש שנים. היו הרבה ערבים של בילויים כאלה, רובם הביכו אותה כשחשבה עליהם – כמעט כולם למעשה, למעט אחד.

 

"לא תמיד. פעם אחת זה לא היה קשור למדים… היה חייל… הוא לא אמר לי איך קוראים לו ואני לא אמרתי לו איך קוראים לי אבל חוץ מהעניין הזה של השמות פשוט דיברנו… על הכול. זה היה קצת מוזר וקצת מרגש," היא חייכה והגניבה לעברו מבט, "אבל זה הרגיש… נוח, אתה מבין? הוא סיפר לי על הטירונות ועל המסלול וכמה שזה היה קשה והקשיב כשסיפרתי לו על ההורים שלי שהתגרשו ועל הכלב שלי ואתה יודע…״

 

היא השתתקה. כבר שנים שלא חשבה עליו אבל פתאום, דווקא עכשיו, הכול צף ועלה. הוא הפך מוחשי עד כאב. היא זכרה איך לקראת סוף הלילה הם התנשקו והיה רוך מיוחד, כמעט אלוהי, במגע העדין של השפתיים הרכות שלו. זו לא הייתה הנשיקה הראשונה שלה, אבל זו הייתה הנשיקה שאליה השוותה כל נשיקה אחרת.

 

״את זוכרת ממנו משהו? מהחייל הזה?״

 

הרס״ן שוב הושיט לה את הסיגריה והיא לקחה שאיפה. בטח שהיא זוכרת, אמרה לעצמה. היא זכרה את הריח של הלילה הקיצי, את המוסיקה העמומה שיצאה מהמועדון, את השקט שהיה ביניהם ואת הלב שלה שהתרחב כמו שרק לב של ילדה יכול. היא זכרה כמה רצתה שהוא יישאר איתה לנצח, כמו באגדות.

 

היא החזירה לרס״ן את הסיגריה.

 

״אני זוכרת שהוא הלך בסוף. זה מה שקורה עם חיילים בני 18 ונערות בנות 15, לא? מה שכן, הוא אמר משהו מוזר לפני שהוא הלך, כאילו שהוא מתנצל: "זה עוד ירוק". בחיי, אני עוד זוכרת את זה. עד היום לא הבנתי למה הוא התכוון.״

 

״זה עוד ירוק?״ חזר הרס״ן עם העיניים הכחולות על המשפט, כאילו טועם אותו. ״זה שורה מתוך שיר של מאיר.״

 

״מאיר?״

 

״מאיר אריאל. זה עוד ירוק – זה אומר שזה עוד לא בשל, עוד לא מוכן. נו, כמו שאמרת: חיילים בני 18 ונערות בנות 15. לא הרבה יכול לקרות. אולי גם לא צריך לקרות.״

 

היא לא ידעה למה התרגשה פתאום.
היא חזרה למועדון ההוא ערב אחרי ערב, שוב ושוב, אבל הוא מעולם לא חזר.

 

זה עוד ירוק – קשר שהיה מהודק שנים בליבה נפרם ברגע אחד.
הוא היה כנראה בחור טוב, חשבה. היא לא ידעה עד כמה נפגעה ממנו עד שסלחה לו, הלילה, עכשיו. דמעות עלו בעיניה והיא מיהרה לנגב אותן.

 

ג׳יפ צבאי עצר ליד השער והרס״ן קם, מהסס. גם היא קמה ופתחה עבורו את השער. היא עקבה אחריו בעיניה, כשנכנס לג׳יפ בעווית של אכזבה. היא הבינה אותו: היא גם הרגישה את ההחמצה בשיחה שלהם. במקום להתחיל איתו, עם הגבר שישב לידה וחלק איתה סיגריה, היא נשאבה חזרה אל האהבה ההיא, הבוסרית. אבל גם עכשיו לא הצליחה להתנער מהרושם של החייל ההוא מלפני שלוש שנים, אותו אחד שמסתבר, עדיין החזיק בליבה.

 

״מה שם השיר הזה? זה עוד ירוק?״ היא שאלה רגע לפני שעזב את הבסיס.

 

״פלוגה בקו,״ אמר וחייך. היא לא הצליחה להבין את דוק העצב שהיה לו בעיניים.

 

הג׳יפ עזב את הבסיס והיא שקעה בזיכרונות. היו הרבה דברים שזכרה מאותו לילה אבל כשניסתה לשחזר את הפנים של החייל הם התבלבלו עם אלה של הרס״ן והיא לא הצליחה להבחין ביניהם.

לשניהם, פתאום הבינה, היו עיניים כחולות עמוקות.

 

מאוחר יותר, אחרי המקלחת החמה, נשכבה על המיטה וחיפשה בנייד את השיר. המנגינה מילאה את אוזניה בדרמטיות מתאימה, העייפות הייתה כבדה והראש שלה נסחף עם המוסיקה.

 

״אני רוצה לפגוש אותה פתאום במקרה, אחרי שכבר אשכח אותה כליל. אני רוצה שזה יהיה לגמרי במקרה…״

 

הקול העמוק והרציני, מחוספס מעט אבל מלא מתיקות, גרם לה לחייך. השיר צדק: היא שכחה אותו כליל ופתאום נזכרה בו כמו נערה מאוהבת. פני החייל ההוא שוב התערבבו עם פני הרס״ן ופתאום זה הכה בה. העייפות התפוגגה בשבריר שניה והיא זינקה מהמיטה.

 

האם זה יכול להיות? הרס״ן? ללא זקן ועם שיער מגולח… אין מצב! ואולי בעצם יש?

האם זה היה הוא, שומע את הסיפור שלו מפיה, רואה כיצד שכחה אותו, מבין שוב שזה עוד ירוק? האם הוא זכר אותה? האם הוא ידע מי היא? האם זיהה אותה עוד הבוקר או רק הערב? האם התיישב לידה לסיגריה ככה סתם או שדווקא בכוונה?

 

לקח לה הרבה זמן להתגבר עליו אבל אחרי שהצליחה לא חשבה עליו בכלל. היא הכריחה את עצמה לא לחשוב. הפעם, החליטה בידיעה ברורה, זה יסתיים אחרת.

לא ככה, לא שוב.

 

היא התלבשה במהירות ויצאה לכיוון המפקדה. המזל הגדול שלה היה ששירלי עלתה לתורנות והיא מצאה לה את מספר הטלפון של הרס״ן די בקלות. היא חייגה מבלי לחשוב או לתכנן מה לומר.

 

״כן?״ הקול שלו גרם לה להחסיר פעימה.

 

״זה לא ירוק יותר. אני לא חושבת שזה עוד ירוק.״ אמרה במהירות, כאילו כדי לא לפספס.

 

היא מצאה אותו. היא אמרה מה שיש לה לומר. הוא שם, הוא באמת שם, מעבר לקו. הם שתקו מספיק זמן כדי ששירלי תעיף לעברה מבט חושד אבל היא רק התיישבה על השולחן והקשיבה לדממה על הקו במין אושר מוזר.

 

״זה עדיין קצת ירוק. אני הרס״ן שלך,״ הוא אמר לבסוף.

 

״בינתיים.״

 

״ולא תשכחי אותי שוב, בינתיים, בזמן שבין עכשיו לאחר כך?״

 

״ואם אשכח, תזכיר לי?״

 

היא שמעה אותו מחייך.

 

״כל פעם מחדש.״