"המאהב של אשתי" מאת שרית גרדוול זכה במקום שלישי בתחרות הסיפור ההומוריסטי הקצר
11 ביולי 2019
אריה ונים
27 באוקטובר 2019
Show all

Author Livioandronico2013

לבנה והמקרה המוזר של האהבה       

מאת שרית גרדוול

עורכת: ד״ר גתית שמעון

 

אני לא בטוחה איך לפתוח ומאוד חוששת כיצד המכתב יסתיים. הכול התחיל לפני שבוע או לפני הרבה שנים. אם אני נשמעת לך משוגעת או מבולבלת, דע לך שאני שתיהן. שתיהן ויותר…

פגשתי אותו בפעם הראשונה בזמן השקיעה בשוק. הוא לא היה צריך את השקיעה המרהיבה בצבעי ורוד וכתום, אבל אולי אני הייתי צריכה ואולי בעצם בכלל לא והספיק לי המבט שלו, שהייתה בו אהבה מוחלטת ונואשת והבטחה כזאת, נצחית; המבט הזה שחודר עמוק אל הקרביים ושולח משם גלים של חום אל כל הגוף ומן רטט של התרגשות וידיעה שמישהו רואה אותי ושפתאום אני הרבה יותר חשובה ממה שהייתי, ממה שאני בכלל.

היה לך מבט כזה בעיניים כשבאת להוביל אותי לחופה, ועדיין יש לך אותו, לפעמים, ברגעים האלה שאנחנו ביחד וכל העולם מצטמצם לנשימות בלי מילים.

 

ופתאום אדם זר הביט בי ככה, עייפה ומרושלת אחרי יום עבודה, בוחרת עגבניות בשלות מדי בשוק רועש וחם ודביק, והרגשתי שאני נמסה ובוערת מבפנים.

 

הוא ניגש אלי ושאל במבטא כבד שלא זיהיתי ״אני להזמין אותך לקפה?״ והסכמתי, למרות שלא הבנתי למה וידעתי שיש אותך והמוח שלי אמר שאולי זה אסור או לפחות ממש לא נכון.

הסכמתי כי לא בכל יום גבר גבוה ורחב כתפיים עם עיניים ירוקות ועור חלק שנראה רך כמו משי מציע לי קפה.

הסכמתי כי משהו במראה שלו סחרר וסחף אותי ושכחתי שאני יודעת שיש אותך. ואולי לא שכחתי אבל הדחקתי את הידיעה הזו עמוק פנימה או אחורה, לחדר צדדי בפיתולי המוח, כדי שהצלצול המתריע לא יצרום לי באוזן ולא יפריע לי להקשיב למבטא המקסים של הגבר הזה בחליפת פשתן בהירה ותלתלי זהב קטיפתיים.

 

״אני פֵבּוֹס,״ הוא אמר בקול עמוק ומלטף.

"פבוס…" הדהדתי אחריו.

"זה שם יווני."

הרגשתי שאני מחייכת מבפנים חיוך שמותח לי את השפתיים מאוזן לאוזן.

"אני לבנה."

״לבנה…״ הוא הושיט את ידו ואחז בידי מעבר לשולחן.

וככה כמו שזה התחיל, כך זה נגמר.

 

אני זוכרת שהתעוררתי לצידך ושטעם ההתרגשות מהחלום היה עדיין מוחשי לחלוטין ולקח לי כמה שניות להבין מי אתה ומה אתה עושה לידי.

זה לא שהתאכזבתי – ממש לא – אבל הצטערתי שהחלום נגמר, ככה, בפתאומיות, באמצע משהו שהתחיל ושהרגיש מבטיח ומסעיר וקסום.

כל היום ניסיתי לשחזר את ההרגשה ההיא. התלמידים שלי באולפן הזכירו לי ולא הזכירו לי את פבוס; חיפשתי אותו ביניהם, אולי לקחתי מהם משהו שנכנס לי בטעות למחשבות, לתת־המודע, אבל לא.

עדיין המשכתי להרגיש אותו וכשהלכתי לישון באותו לילה התפללתי שאפגוש אותו שוב.

 

ובאמת פגשתי. הוא היה שם, בחליפה זהה, יחף, על חוף הים. הוא עמד עם הגב אלי אבל מיד ידעתי שזה הוא.

אתה יודע שאני לא רצה, לא תתפוס אותי רצה בחיים, מצדי שאפספס אוטובוס ואחכה לו שעה – אני לא רצה, אבל עכשיו רצתי – כמו ילדה, כמו נערה, כמו צעירה מאוהבת.

 

שנינו יודעים שאני כבר מזמן לא ילדה ולא נערה ולא צעירה מאוהבת, ואולי זה בדיוק העניין? פתאום הרגשתי כמו כל הדברים האלה – רעננה ויפה ונחשקת ולא היה לי ספק לרגע שהוא לא יגיד לי לא.
נעצרתי שנייה לפני שאתנגש בו. הוא הרגיש אותי והסתובב.
פתאום הוא חייך והפנים שלו התמלאו אור. בלי מילים הוא הרים אותי בחיבוק חם, מוחץ. קברתי את הפנים שלו בחזה שלו וניסיתי לנשום; לא הנשימות מהריצה הפריעו לי. ההתרגשות ממנו כמעט חנקה אותי.

לפני שהבנתי איך ומתי, מצאנו את עצמנו בחדר השינה שלו. החלון היה פתוח ורוח מהים הפיחה גלים בווילונות השקופים. צבעים של שקיעה הצטיירו על הקיר שממול וכמו מתוך כדור האש הטובע בים הוא בא אלי ואני הרגשתי כאילו נולדתי מחדש.

 

אתה זוכר את הבוקר ההוא, כשקמתי מזיעה לחלוטין עד שאפילו הסדין בצד שלך היה רטוב? זה היה באותו הלילה.

מדדת לי חום וניערת אותי ואני רק חייכתי כמו שיכורה ונבהלת. כשמתי ותום הציצו בי בסקרנות, ואולי גם קצת בדאגה, מפתח הדלת, היצר האימהי גבר על היצר ההוא וקמתי.

 

לא עניתי לשיחות שלך באותו יום, גם לא השבתי להודעות. בהפסקה בעבודה סיפרתי לליאת הכול והיא צחקה עלי כמו שהיא תמיד עושה: ״חלום רטוב, לבנה. קורה לכולנו. אולי לא בתדירות מספקת, אבל קורה.״

״אבל זה הרגיש כל כך אמיתי. הוא הרגיש כל כך אמיתי.״

ליאת הפסיקה לחייך והסתכלה עלי בפנים רציניים:

״לבנה, הוא אמיתי? הפבוס הזה, פגשת אותו פעם?״

״לא, אף פעם לא.״

״אז מה את רוצה?״

זה לא שרציתי לבגוד בך; לא כעסתי עליך וחיפשתי נקמה או שהייתי בלתי מסופקת ממה שהיה לנו, שיש לנו.

ובכל זאת היה דבר אחד שרציתי לעשות יותר מכל דבר אחר – לראות אותו שוב.

אבל את זה לא אמרתי לליאת, ולאף אחד אחר.

 

פבוס ואני שכבנו יחד במיטה, מותשים וחבוקים. אני מצטערת שאני מפרטת את הרגעים האלה – אני משתדלת שלא, משתדלת לציין רק מה שחשוב – אבל הרגע הזה של אחרי, כשהיינו מעורבבים יחד ולא ידעתי איפה ההתחלה שלו ואיפה הסוף שלי, הרגע הזה הרגיש הכי נכון שאפשר; הלחי שלי על הכתף שלו, החום שלו שכיסה אותי כמו שמיכה. זו הייתה הפעם ראשונה שראיתי אותו ישן, נינוח, הריסים הארוכים שלו מונחים ברכות על העור המלטף.

עד עכשיו היה מאוהב, נואש, נפלא, מלא צער ותקווה. עכשיו יכולתי להיות בשקט, לידו, להעביר את האצבע שלי על תלולית אפו, על השפתיים הרכות, ולהקשיב לו. הפסל היווני שלי היה חי. צלקת על כתפו שלא הבחנתי בה קודם ריגשה אותי מאוד: הוא לא מושלם, האיש הזה שלי, הוא בפני עצמו ופתאום הבנתי שגם הוא בן אדם ולא רק יציר דמיוני ושאולי יש לו סיפור וחיים ועולם שלם שהייתי רוצה לדעת עליהם הכול – גם, באופן מפחיד מאוד – איך אני משתלבת שם, אתו.

 

כשהתעוררתי, הוא היה חסר לי. במקום שבו הוא היה אמור להיות – היית אתה. ידעתי שלעולם לא תבין ולא חשבתי לרגע לספר לך. הדבר האחרון שרציתי זה לפגוע בך – אבי ילדי, אהוב נעוריי, אבל הוא היה חסר לי.

זה כאב כמה שהוא היה חסר לי.

 

שיקרתי ואמרתי שאני לא מרגישה טוב. לא הייתה בעיה למצוא לי מחליפה באולפן ואתה לקחת את הילדים לבית הספר. חזרתי למיטה וניסיתי להירדם אבל ייסורי המצפון הכו בי: את משוגעת לגמרי. מפסידה עבודה בשביל לחלום? בשביל סקס? מה נסגר איתך? אולי את צריכה ללכת לטיפול? איזו מן אימא את?

קמתי ולקחתי אחד מכדורי השינה שלך.

רציתי להשתיק את הקולות.

רציתי להשתיק את הקולות ולראות את פבוס.

 

הפעם אני זו שעמדה במים, יחפה. אני זוכרת שנבהלתי נורא כי זה היה אחרי השקיעה והשמיים, שעדיין היו בהירים עם פסים נעלמים של ורוד, היו שונים ולא מוכרים. גם הנוף שמולי לא היה העיר שלי, הארץ שלי, אלא מקום אחר. ניסיתי לברוח אבל המים הכבידו עלי, מנסים לבלוע אותי כמו שבלעו את השמש לפני.

אחרי שהגעתי לחוף, עייפה ומתנשפת, עליתי בשביל אבנים קטנות ודוקרות וידעתי שהוא מחכה לי שם, מעבר לשביל, בבית הקטן והמואר שעל הגבעה. ידעתי את זה במין הרגשה של שייכות, כאילו הייתי שם קודם.

 

כשפתחתי את הדלת ראיתי את פבוס יושב מול דיוקן עצום שכיסה את כל הקיר.

דיוקן שלי.

האשה שהייתה שם חייכה באושר, אושר פשוט, נקי, טהור. בעיניים שלה הייתה השלמה כמוה מעולם לא חשתי. היא הייתה אני, אבל לא אני עכשיו, לא אני הזאת. היא הייתה האני שאני יכולה להיות.

 

״חזרת.״

הקול שלו היה עדיין עמוק אבל גם צרוד יותר. הוא לא הסתובב אלי והיד שלו רעדה על מסעד הכורסה.

משהו לא היה בסדר.

 

המוזיקה שניגנה ברקע חזרה שוב ושוב על אותו קטע – התקליט נתקע אבל פבוס לא הרים את המחט. כשלא הייתי מסוגלת לסבול את הרעש הזה יותר הרמתי אותה בעצמי. הדממה התפרצה אל החדר, כמו הגלים שהתנפצו בלחשוש מאיים על החוף.

״בסוף חזרת,״ הוא אמר שוב.

בצעדים כבדים מחשש כרעתי מולו. הוא היה מבוגר בשלושים שנים לפחות מאז הפעם הקודמת שנפגשנו: שיבה זרקה בתלתליו ועיניו הירוקות כמעט אבדו בתוך ים של קמטים – חריצים עמוקים של צער ואובדן.

״את תמיד נראית אותו הדבר,״ הוא אמר בחיוך עייף, ״אבל אני ממשיך להזדקן. שנים שלא ראיתי אותך, אבל רק עליך אני מסתכל בכל יום שחולף.״

 

הרגשתי סחרחורת של רגשות – אהבה וחמלה וצער וגעגוע – וכשנישקתי אותו הוא התרומם וכאילו לא היה כבן שישים, הרים אותי ונשא אותי למיטה.

שוב היינו כבשר אחד. פבוס לקח אותי, גמא אותי כאילו הייתי מים צוננים במדבר אין־סופי ואני נעניתי לו, מרגישה את הטירוף מתפשט בגופי, מאיים עלי שלא אשכח ושלא אברח ושלא אעזוב אותו יותר. לא ידעתי מי הוא אלא שהוא צריך אותי ולא ידעתי מי אני אלא שמן ההכרח שאהיה אתו לנצח.
הוא נשען על צדו והרים דבר מהשידה.

״באת בדיוק בזמן, לבנה.״

״מה זה, פבוס?״

״הבטחה לשלווה ונחת.״

״פבוס?״

״הבטחתי שאחכה לך כל חיי, אבל לא ידעתי עד כמה ההמתנה כואבת. היו ימים שבאת כל ערב, היו תקופות שאפילו נשארת ליותר זמן. אבל אז נעלמת ולא באת שוב ואיבדתי תקווה.״

״אבל אני כאן עכשיו. אני פה איתך.״

״לבנה…״ הקול שלו נשבר.

״פבוס, אני נשבעת לך שלא אלך. אני נשארת כאן, איתך, לתמיד.״

״את לא יודעת כמה פעמים קיוויתי שתגידי את זה.״

רועדת, לקחתי את הקופסה הכתומה בידי.

היא הייתה ריקה.

״לא האמנתי שתחזרי,״ הוא אמר בצער ועצם את עיניו.

 

התעוררתי בבת אחת וכשהבנתי איפה אני חבטתי במיטה בפראות.

״לא!״ צרחתי, ״לא!״

קברתי את הראש בכרית, עצמתי את העיניים עד שהן כאבו. הרגשתי נבגדת, מרומה. השניות האחרונות שלנו נלקחו ממני על ידי המציאות הארורה.

הוא מת. הוא מת. הוא מת.

הפיג׳מה שלי הייתה רטובה, המיטה שלי הייתה רטובה, האף שלי התחיל לנזול והגוף שלי רעד. בהיתי בקיר שממול, בתמונה שלך ושלי מיום החתונה, ולא הרגשתי כלום – לא כלפיך, לא כלפי, לא כלפינו. רק חשבתי שוב ושוב שהוא מת ושברגע האחרון במקום להיות אתו, אני כאן.

לא חשבתי הרבה לפני שקמתי ולקחתי עוד קצת מכדורי השינה שלך.

שכבתי על הגב וחיכיתי. חיכיתי לו ולא ידעתי אם הוא יבוא או לא.

 

היה לי קר. קודם היה לי קר ואז הייתי שם, על הר כלשהו באמצע סופת שלגים. אני זוכרת את הכאב החד שחתך בי כשהפיג׳מה הרטובה שלי קפאה מיד ונדבקה לי לגוף; אני זוכרת את הרוח שהצליפה בי; אני זוכרת שהפסקתי להרגיש את הקור וכבר לא שמעתי את הרוח ורק ראיתי את השלג ממשיך להיערם מעלי; אני זוכרת שחשבתי שזה מגיע לי ועצמתי את העיניים.

 

כשהתעוררתי, שוב הייתי רטובה. לא אתה ישנת לצידי אלא הוא. שנינו היינו ערומים תחת השמיכה העבה והתלתלים שלו שוב היו זהובים ובהקו באור מדורה שדלקה קרוב. ריח העשן גירה את אפי והתעטשתי. פבוס התעורר, הביט בי וחייך. אחרי רגע הוא התחיל לדבר בשפה שלא הבנתי, ואז, מתבייש פתאום, יצא מחוץ לשמיכה, התחיל להתלבש והמשיך לדבר, מצביע על המדורה ועל המערה שישנו בה ועל הפתח הרחוק יותר שממנו עוד יכולתי לשמוע את הסופה משתוללת.

הסתכלתי על הפנים הקורנות והעליזות שלו, השיער הארוך והעיניים הבורקות שהיו נלהבות בגלל המצב אבל לא בגללי והבנתי:

זה פבוס הצעיר וזו הפעם הראשונה שהוא פוגש אותי.

לרגע אחד יכולתי להחליט לשנות את מהלך האירועים ולהפסיק עם הטירוף הזה, להתעורר ולשכוח כמה טוב יכול להיות לנו ביחד.

אפילו שזה רק חלום.

פתאום המחשבה הזו הבהילה אותי. יותר מכל דבר אחר, האפשרות שהוא ייעלם מחיי נראתה לי כמו מוות.

ואז הבנתי.

זה חלום שממנו אני לא רוצה אף פעם להתעורר.

 

כשהתעוררתי בפעם האחרונה אתה היית לצדי. סיפרת לי שקדחתי מחום ושהזעקת רופא. סיפרת לי שדיברתי מתוך שינה ושאלת מי זה פבוס. אמרת שמתי ותום הלכו לישון אצל אחותך ושאתה לקחת חופש מהעבודה לטפל בי.

אבל לא רציתי שתטפל בי.

לא אתה.
אני אוהבת אותך אבל מאוהבת בו והחיים והכאב והשמחה שהוא גורם לי להרגיש הם כמו רכבת הרים מטורפת וממכרת שאי אפשר לעצור.

אני לא רוצה לחשוב בבהירות; אני לא רוצה להגיע להכרה מלאה; אני לא רוצה להתעורר. אני רוצה לחזור אליו. אני רוצה להיות איתו ורק איתו, איתו לבד.

 

אתה אולי תחשוב שאני מטורפת ואתה צודק, אבל אני הולכת לישון עכשיו, לישון ולא להתעורר ואני מבקשת סליחה, למרות שאני יודעת שאני לא ראויה לה.

ואולי בעצם אני לא מבקשת סליחה אלא רק מבקשת שתבין אותי.

אם אתה יודע מה זאת אהבה ואיך היא מרגישה בתוך כל חוסר ההיגיון שלה, אתה תבין אותי.

ואותה.