לא ענית
8 במאי 2020
השכן
22 במאי 2020
Show all

אומץ

 

ברגע שהדלת נסגרה אחריו הוא התחרט שהגיע. לקח לו כמה שניות להחליט אם לשבת או לא ועל איזו כורסה. שתי הכורסאות נראו נוחות מדי, חביבות ומזמינות, והוא חשב שזו טעות, עיצוב לא מתאים וחסר רגישות.
אין שום דבר חביב או מזמין במה שהולך לקרות כאן.
הוא מעולם לא הרגיש כל־כך בודד.

 

זה לא נכון. היו לו הרבה רגעים נמוכים כבר קודם; רגעים שהוא מתבייש להיזכר בהם; רגעים שהובילו אותו למקום הזה. היו לילות שמצא את עצמו אחרי לילה של שתיה וסמים, מסריח משתן וטובע בטינופת שהייתה הדירה שלו. בכל פעם שפקח את עיניו אחרי נפילה כזו או אחרת הוא הרגיש לבד, רע, כמו כישלון מהלך על שתיים.
לפעמים כישלון שזוחל על ארבע.

 

אבל עכשיו הוא היה נקי, מסודר, מתורבת. הייתה לו עבודה רגילה, לא משהו, אבל הוא שמח שמישהו בכלל נתן לו הזדמנות. הייתה לו חברה, הם תכננו להתארס. הוא ישב בכלא על החטאים שלו. הוא שיתף פעולה עם הפסיכולוגית שטיפלה בו, הוא דיבר אתה על כל הרגעים הקשים וכל המחשבות האיומות וכל מה שעשה ועל איך להיות טוב יותר. הוא הצליח לצאת מהביוב בו חי, גופנית ונפשית. הוא למד איך להיות חלק מהחברה. וכל הזמן הזה הוא לא שכח.

הוא אף פעם לא שכח.

 

המעשים שלו רדפו אחריו כמו צל שחור ואפל. הם נדבקו אליו לכל מקום שהלך והזכירו לו כמה מהר הוא יכול ליפול שוב, כמה המרחק שעשה משם ועד היום בכלל לא משמעותי: הוא עדין ושברירי וחסר משקל כמעט כמו האוויר עצמו. מספיקה רוח רגעית, התעטשות תמימה, והוא יחליק חזרה, ישר אל הדפוסים שמהם ברח ומהם הוא מתאמץ להמשיך לברוח, כל הזמן.

 

הפסיכולוגית העמידה את המראה מולו בכל הזדמנות. אם יוכל להסתכל לעצמו בעיניים, אמרה, לא יאבד את הביטחון בכזו קלות.

והוא כבר האמין שהוא יציב, שהוא מצליח לעמוד על שתי רגליים וגם אם הגב לעולם לא יהיה זקוף, לפחות המבט יהיה ישיר וכן. הוא היה גא בשינוי, בעבודה שעשה עצמו ובמה שהשיג.

 

ואז היא התקשרה.

הפסיכולוגית שלה.

הפסיכולוגית של הנערה שאנס שאלה אם הוא מסכים להיפגש עם הקורבן שלו.

היא אמרה שזה יעזור לה, שזה חלק מהתהליך הטיפולי שלה.

הוא לא באמת חשב שהוא יכול לסרב.

הוא לא היה יכול לסרב.

אבל הוא פחד.

 

הוא פחד לראות אותה ולראות את הצל האפל שלו מדביק אותו, מזכיר לו מי הוא באמת. הוא פחד שלראות אותה זה לראות את עצמו דרכה, כפי שהיה וכפי שלעולם יישאר, בעיניה.

 

הוא הרגיש לבד ורצה לברוח מהחדר חזרה לחברה שלו, לעבודה שלו, לחיים החדשים שהצליח לבנות לעצמו שנים לאחר המעשה.

ואז חשב שאולי הוא מפחד, אבל היא בטח יותר.

 

הוא לקח נשימה עמוקה, בחר את הכורסה שנראתה הכי פחות נוחה והתיישב.