אומץ
15 במאי 2020
סיפור בהמשכים
12 ביוני 2020
Show all

השכן

????????????????????????????????????

השכן

לאחר שעברנו לבית החדש למדנו כי השכנים משחקים ביליארד כל ערב על הגג המקורה שלהם. ערבי הקיץ החמים בחופש הגדול היו כנראה הזמן המתאים להכות בכדורים הצבעוניים על השולחן הירוק. קולות הנקישה בין עץ לעץ ובין בקבוק בירה אחד למשנהו הפכו טבעיים כמו קולות הצרצרים ויללות החתולים. מחלון השירותים בקומה השניה הייתי יכולה לשמוע את שיחות השחקנים רגע לפני שחזרתי לחדר השינה הממוזג ובו חלון מבודד רעש. כשהקיץ דעך באיטיות, מפנה מקום לסתיו לא החלטי, חשבתי שהרוחות והגשם שביקר לפרקים יבריחו את מבקרי הגג חסר החלונות, או שדיירי הבית יסגרו סוף־סוף את הקירות החשופים שנאטמו באופן סמלי עם חתיכות קרטון או לפחות יארזו את שולחן הביליארד עד לעונה מתאימה יותר. כשלא עשו אף אחת מהאפשרויות הנ"ל, העניין שלי במשחק היומי הנמשך־אל־תוך־הלילה הלך וגדל.

"קצת אובססיבי השכן הזה," הערתי ערב אחד.

"אולי הוא מקצוען," הציע דן, בן זוגי.

ניסיתי לדמיין ביליארד כספורט תחרותי ולא הצלחתי. הידע שלי בתחום היה מוגבל לסצנות ברים מסרטים בהם כיכבו דמויות מפוקפקות שכעת נכרכו בתודעתי עם השכן ומבקריו. מעולם לא ראיתי אותם פנים מול פנים אבל חשדתי כי הם מפוקפקים לא פחות.

באותו לילה התעכבתי בחדר השירותים. הבידוד היה כל־כך אפסי עד שדאגתי שאולי גם הם שומעים כל פעולה שלי. הסמקתי וברחתי משם. למחרת נכנסתי שוב אך ורק מתוך כוונה להקשיב.

"תביא לו את זה."

"שמע, אני לא חייב לו כלום."

קול שלישי, קצת בכייני הוסיף:

"ככה אתה רוצה לסגור את זה?"

דממה לא אופיינית השתררה. הרגשתי את השערות בעורפי סומרות. מספר דקות נמתחו באורכן ובסופן נקישה. עוד נקישה. כדור מתגלגל על שולחן. המשחק המשיך בשקט ורק שניים המשיכו לשוחח בקולות נמוכים.

"יש לך דמיון מפותח," אמר בן זוגי במיטה, מנסה למשוך אותי אליו, "אולי נשתמש בו למשהו אחר…".

דמיון או לא, עד סוף אותו שבוע כבר הייתי משוכנעת שהשכן שלי מעורב באיזה ארגון פשע והמבקרים שבאו לשחק ביליארד הם למעשה חלק מהכנופיה שלו. לילה, לילה, בגשם או בקור, הם המשיכו לשחק כאילו זה הדבר החשוב בעולם. השיחות שלהם נותרו סתומות לחלוטין בעבורי. השעות בהן ישבתי בשירותים בניסיון לצותת להם התארכו וכשהבנתי שדן לא לוקח אותי ברצינות פשוט הסברתי שאני סובלת מעצירות.

"ראית אותו פעם?" שאלתי בבוקר לפני שיצאנו לעבודה.

"את מי?"

"השכן."

"לא ממש. אנחנו יוצאים מוקדם, נראה לי שהוא רק מתעורר באמצע היום."

"מעניין מה הוא עושה בחיים, נכון?"

"את מוזמנת לשאול."

"אבל עברנו לפני שלושה חודשים. לבוא עכשיו זה יהיה מוזר פתאום. חוץ מזה שהשכנים הותיקים הם אלה שבדרך כלל באים לברך את החדשים, לא?"

"תבואי עם עוגה. תבואי עם כוס ריקה ותבקשי סוכר. יש לך דמיון מפותח אז תחשבי על תירוץ, רק לעזאזל, תתחילי לחזור למיטה לפני שאני נרדם?"

"אז הבנת שאני לא סובלת מעצירות…?"

"אנחנו חיים יחד… יש דברים שאפשר לדעת, מותק."

צחקתי. הוא יצא לפני באותו בוקר ואני ישבתי לחשוב על תירוץ טוב לדפוק על דלת השכן כשקול נקישה הפתיע אותי.
ניגשתי לדלת.
גבר צעיר בחולצה שחורה וג'ינס כחולים עמד מולי. העיניים שלו היו אדומות מעייפות והחיוך מפחיד. איך שהוא  ידעתי שזה הוא. השכן.
הלב שלי החסיר פעימה ומבלי לשים לב נרתעתי לאחור. הגבר טעה לחשוב את התנועה שלי כהזמנה והוא צעד קדימה צעד קטן פנימה ונותר לעמוד תחת המשקוף. הצצתי מאחורי גבו אבל הרכב של דן כבר לא היה בחניה. חשבתי שאני הולכת למות, שהוא יודע שהקשבתי להם, שהוא ראה שהזזתי את החלון טיפה כדי לשמוע טוב יותר, שהוא חושד כבר הרבה זמן ובגלל זה הם התחילו לדבר באופן שקט יותר; חשבתי שהוא בא לסגור עניין, להשתיק אותי סופית. הלשון שלי התייבשה בפה ולא הצלחתי לצעוק לעזרה. שכחתי כל תנועה של הגנה עצמית שלמדתי מהסרטים וחשבתי שאשתמש בה ברגע שכזה; חשבתי שאני מקווה שלא אשתין בתחתונים; חשבתי שזו מחשבה מטופשת לחשוב ולמי אכפת אם הרטבתי ברגע שרצחו אותי – הגיוני להרטיב אם מדובר בפחד מוות ממש, לא?!

"אז מכונת הכביסה למעלה?" הוא שאל וכשראה שאני מביטה בו בטמטום מוחלט, הוסיף: "הזמנתם טכנאי, לא? היוגב 22? 9:30?"

לא הרטבתי בתחתונים. הטכנאי תיקן את מכונת הכביסה ואני הרגשתי כל־כך מטומטמת עד שנגמלתי לחלוטין מהסיפור שסיפרתי לעצמי על השכן ומשחקי הביליארד שלו. הפסקתי לנסות להאזין לשיחות שלהם וחזרתי למיטה. קולות הנקישה שוב לא הפריעו את מנוחתי עד שהופסקו לחלוטין יום אחד כשהשכן נעצר בפשיטה משטרתית על סחר בסמים והבית הועמד למכירה.