אל תלכי

הוא הסתכל עליה אורזת מפתח הדלת, משליכה חפצים ובגדים אל המזוודה הגדולה שבלעה את הכול. הוא רצה לעצור אותה – רצה להחזיר את הבגדים לארון, את הסדינים לארגז המצעים ואת המגבות למקלחת; רצה לפרוק את נרתיק הרחצה הפרחוני ולסדר את התכשירים מסביב לכיור בהתאמה לטבעות הרטיבות שחרטו שם במשך שנים. אפילו את המברשת הסגולה עם השערות שגרמה לאין־ספור מריבות ביניהם היה מוכן להחזיר. המריבות ההן נראו מטופשות פתאום, שגיאה מיותרת שמעולם לא היה בה שום טעם.
הוא הלך להרתיח מים לקפה. בדרך למטבח, כאילו להכעיס, הפנים שלה זרחו לעברו מכל התמונות שעל הקיר; הספרים שאהבה הותירו חללים במדף; גם הספל שהיה רק שלה כבר לבש עיתונים ונתחב אל ארגז אחד, אחרון, שעוד נותר פתוח. כל מה שנשאר הזכיר לו אותה – מה שנותר ומה שנעדר. היא אמנם לא לקחה הרבה והבית נראה כמעט אותו הדבר, אבל הוא כבר הרגיש ריק, כאילו נשאבו ממנו כל הקסם והצחוק והיופי.

המים רתחו אבל הוא התיישב על הספה ובהה בתמונות שלהם, יחד. שנים שהם היו רק שניהם; שנים שהקשיב לקול שלה – בהתחלה מלטף ולאט לאט מצטרד; שנים שבהן העיניים הגדולות והיפות שלה הביטו בו בהערצה ובתשומת לב עד שכבר לא, אבל עדיין ליטפו אותו בחיבה שרק שנים יודעות ליצור.

תמונה של שניהם בפיג׳מה גרמה לו לחייך, עדות למסורת נצחית של ארוחות בוקר משותפות, חיוכים מבעד לקורי שינה ושיחות עייפות על חלומות. אחר כך מיהרו להתארגן והיא תמיד יצאה מהבית לפניו. עכשיו, כשראה דרך הדלת הפתוחה את המכונית עם הארגזים שחיכתה לה בחוץ, נזכר כיצד ליבו התכווץ בכל פעם שהפנתה את גבה אליו ואת פניה אל העולם.

היא, לעומת זאת, הייתה כל עולמו.

הוא תמיד ידע שיבוא היום והוא לא יהיה מספיק.
עכשיו, היום הזה הגיע.
מעולם לא חשף את עצמו בפני אדם אחר – רק בפניה; הייתה לה את היכולת המדהימה לגרום לו להרגיש שהוא הכי חשוב בעולם, גם הרבה אחרי שהוא הבין בעצמו שהוא אינו.

וארוחות הערב? ארוחות הערב האיומות להפליא שהתעקשה לנסות ולהכין? הוא כבר התרגל לטעם השרוף והמר ואפילו למד לאהוב אותו, כמעט כמו תבלין ממכר שעכשיו יאלץ לחיות בלעדיו.

כשהייתה עצובה, מייבבת בשקט, הוא היה עומד מחוץ לחדר השינה ומנסה להבין מה לעשות ואיך לנחם. חסר אונים, הלב שלו היה נשבר לרסיסים יחד איתה. בסוף היא תמיד יצאה ודרשה חיבוק.

היא הכירה אותו ואת המגבלות שלו; ידעה מה הוא יודע לעשות ומה לא; ידעה לדרוש את מה שהיא צריכה בלי לשפוט או לבקר.

ועכשיו היא הולכת.

הוא רצה לצעוק בכל כוחו: אל תלכי!

אבל הדמעות חנקו את גרונו.

״אבא?״ היא מיהרה אליו מהחדר, ״אתה בוכה?!״