אני הרוח

שבשבת תרנגול מוזהבת מאור השמש רודפת אחרי במעגלים. ילדות בשמלות צווחות איתי בשמחה מהולה בבהלה.
את החול ארים מעל פני הקרקע ואשלח אותו על פני האדמה לנוע ולנוד כי גם הוא כמוני, חסר שורשים.
עצים מרשרשים לי בשיר וחקלאי מרים את ראשו נוטף הזיעה ומברך את בואי.
הפרחים מחכים לי כדי לאהוב. שדות של יופי זרעתי בחיי. נפשי רחבה, רוחי פועמת והעולם תחתי משתנה, צומח, גדל וממשיך הלאה.

רוח דקה אני, פשוטה ונוחה, אבל לפעמים גם אני נסחפת אחרי סופות וסערות.

לא מתוך כעס.

לא.

גם זו אהבה, להצטרף לרוחות אחרות כמוך ולנשוב יחד במעשה מכשף.

הכוח הזורם בי הופך מחשמל בחיוניותו, בחיותו. אני חיה ממש אך תחתי העולם גוסס. עצים נעקרים ממקומם, פרחים מכופפים את ראשם באימה, שערם נתלש ונעלם. החקלאי ובנותיו אינם והבית עם השבשבת קרס.

או־אז גם הן נוטשות אותי וממשיכות הלאה, ואני, רוח דקה ובודדה, משוטטת בעולם שהשתנה שוב ואולי מתוך עייפות, אולי מתוך אכזבה, פונה אל המקום אליו הולכות הרוחות, המקום אליו הן מגיעות כשהן מפסיקות לנשוב.