ביקורו של מבקר הספרות

 

הקפה כבר מזמן התקרר ועדיין היא חבקה את הכוס בחוזקה, כאילו אם תשחרר אצבעותיה ימצאו את דרכן מתהדקות סביב גרונו. מעבר לחלון בית הקפה ראתה חבורת בני נוער מתלחששים בהתלהבות ותהתה כמה זמן ייקח להם לאזור אומץ כדי לפנות אליה.

 

״מה שבעצם התכוונתי לומר הוא שבאיזה שהוא מקום איבדת את עצמך, את האמת.״

 

היא החזירה את מבטה אל הצעיר החיוור שישב מולה. הוא הצטייר בעיניה כעכבר מאוס, לכוד במבוך של חיים אפורים, מחפש עליונות במקומות לא לו. עכשיו הוא מאיים להפוך לעכברוש מזיק ומפיץ מחלות: הביקורת שלו עתידה להתפרסם בעיתון המכובד ולהמיט אסון על מכירת הספר החדש שלה.

 

היא ידעה זאת, העורכת שלה ידעה זאת ועורך העיתון המכובד שהיה נשוי לאחותה ידע זאת.

 

היא הסכימה לפגוש אותו, מעריץ מושבע ומבקר קטלני, כדי לנסות לשנות את דעתו, לא בטוחה שתצליח

להקשיב לשטף הגיבובים היומרניים שיפרוץ מבין שפתיו הדקות.

 

״אני חושב שבספרים האחרונים בסדרה כבר כתבת מבחוץ, לא מהלב, מבפנים. חסרה התשוקה ההיא, הראשונית, שבערה בך והבעירה את הלבבות של כולנו.״

 

האור שנדלק בעיניו כשדיבר העלה בה בחילה. כל כולו אומר בינוניות, ועם זאת הוא מצפה ממנה לגדולה. כולם מצפים ממנה לגדולה. היא רצתה לדרוך עליו ולמחוץ אותו ולשמוע את פיצוח עצמותיו תחת סולית נעלה.

 

בני הנוער נכנסו אל בית הקפה, רטובים מהגשם. עליצותם האירה את החלל. נערה יפה עם שיער אדמוני מתולתל פנתה אליה בהיסוס.

 

״גברת מדמון… איזה כבוד לפגוש אותך!״

 

״תודה…״ חייכה על אף שליבה היה כבד עליה.

 

היא כעסה על העכברוש הרזה להחריד שמנע ממנה את ההנאה שבמפגש עם מעריצים והוסיפה את האשמה לרשימת החטאים שחטא כלפיה מעצם קיומו.

 

״תוכלי לחתום לנו על העותק שלנו?״

 

היא חתמה בשמחה ובחרה אחת מההקדשות הקבועות, מביטה בחצי עין במבקר. נראה היה שלא ידע מה לעשות עם ידיו ורגליו כשהיה מוקף בהמון אדם, כאילו הצעירים הפחידו אותו; וודאי היה מהנערים שסבלו מהתעללות בבית הספר, חשבה בסיפוק.

 

״מתי הספר החדש שלך יוצא? אנחנו כבר רוצים לדעת מה קרה!״ שאל נער אחר עם בלורית מרשימה.

 

״אני לא יודעת אם הוא יצא,״ ענתה במתק שפתיים, ״אתם רואים את הבחור הזה כאן, הוא חושב שאני כבר לא יודעת לכתוב.״

 

מה צריך סופר? רעיון טוב; רעיון טוב ודמויות טובות. כל השאר זה תבנית קבועה מראש.

היא לא האמינה שהעכבר ההוא מצליח לערער את בטחונה, אבל כשגיסה התקשר אליה זועם על שעזבה את העכבר בבית הקפה, היא התקשרה להתנצל.

 

״אני לא יודעת לקבל ביקורת,״ מלמלה, למרות ששנים של עבודה עם עורכים הקהו כבר מזמן את הרגישות הזאת.

 

העניין מולו היה עסקי ותו לא; הוא עלול לתחוב מקל עץ בגלגלי העסק המשומן שלה והיא צריכה אותו לצידה. אחרים היה ניתן לקנות בכסף, בחנופה… היא שכנעה את ההוצאה שלה לפרסם את קובץ שיריו המזעזע של מבקר אחד; מבקרת אחרת השתתפה ללא תשלום בשיעורים שהעבירה באוניברסיטה.

 

לא הרצון להצליח הניע אותה אלא ההכרח שבהצלחה. היא לא חיפשה לעשות לעצמה שם: היא רצתה לכתוב, לברוא עולמות ולהנחילם לבני האדם. אבל מי היה קורא אותה ללא השם? ללא הפרסום? בעולם הספרות התחרותי אין מקום לקולות קטנים, מוכשרים ככל שיהיו, המתפרסמים ברשתות החברתיות בין תמונות של צלחות חג מסוגננות וכלבלבים הפורטים על פסנתר.

 

פתאום קם לו מבקר חדש, יודע כל, עצמאי והגרוע ביותר – בעל עקרונות. עכשיו הוא מאיים להחריב את כל שבנתה בעשר אצבעות ובמאמץ של עשרים.

 

״תרצה לקפוץ אלי? אני גרה שני רחובות מבית הקפה. כן, אלתרמן 79, דירה חמש – קומה עליונה.״

 

היא ניגשה לפתוח את החלונות, מחפשת את ריח האוויר בזמן הגשם. היא ראתה אותו מדלג בין השלוליות, תיקו מעל ראשו, מתגונן מפני הטיפות. העובדה שיהיה רטוב עד לשד עצמותיו בעוד שהיא נהנתה מחמימות ביתה ובגדיה העניקה לה עוד ניצחון קטן.

 

היא מזגה לעצמה כוס יין, הוריקה אותה מהר והשאירה את השנייה בשביל הרושם. כשהגיע, סירב למשקה ונראה מבולבל וטרוד.

 

״תודה שהגעת למרות ההכרזה המתריסה שלי,״ הכריחה את עצמה לומר.

 

״לכבוד הוא לי, לכבוד הוא לי. אם משהו שאמרתי פגע בך, אני מתנצל!״

 

עיניו, כדורים שחורים ומבוהלים, ננעצו בה בכנות מפתיעה.

 

״זה לא עניין של פגיעה. אני חוששת שיש לנו גישות שונות לספרות, זה הכול. אתה הרי מכיר את הניסיון הרב שלי, ואני גם מלמדת באוניברסיטה כבר עשור…״

 

״א… א… אני יודע,״ אמר, נבוך. ״הייתי אחד התלמידים שלך.״

 

שוב הרגישה נעלה עליו והתחושה עודדה אותה עד כדי כך שהפצירה בו לשתות. הפעם נענה, לגם מעט ומיד הניח את הכוס על השולחן.

 

״אני חייב לומר שוב שאני מעריץ מושבע של ספריך וגם את סדרת הנוער החדשה אני קורא בשקיקה, ושרק מתוך כבוד גדול ואהבה עמוקה אני ניגש לבקר את היצירה האחרונה שכל־כך חשובה לי. לכן הסכמתי עם העורך שנשוחח. הדבר האחרון שארצה לעשות הוא לפגוע בך.״

 

״אבל אתה חושב שאני כבר לא כותבת יותר מהלב.״

 

״אני חושב שאת מדריכה את הדמויות במיומנות מרהיבה, שהעלילה מותחת ואף מפתיעה לעיתים…״

 

״אז מה הבעיה?!״

 

״את לא שם יותר."

 

״אני לא מבינה מה הבעיה שלך. מה אתה מחפש?״

 

״אותך. הכול אפור וסתמי בלעדיך.״

 

העכבר נראה עצוב באמת ובתמים והיא לא ידעה אם לצחוק או לבכות.

 

״אני לא מבינה. אני אפילו לא בטוחה אם אני אמורה להיות מוחמאת או נעלבת.״

 

הוא פנה אליה במבט מפציר, כמעט מתחנן:

 

״הייתי מוכן ללכת אחרי הדמויות בעולמות חדשים ומשונים כי את הובלת אותנו, בחוט נסתר של כנות ואמינות. הכאב שלך היה שם, בין השורות, החיפוש שלך.״

 

״ועכשיו הוא לא?"

 

״עכשיו לא. עכשיו זה חלול לגמרי. תבניתי. הסיפור תקוע בהילוך סרק.״

 

היא התנצלה לרגע והלכה לשירותים. הידיים שלה רעדו ושוב דמיינה אותן נחות על גרונו הדק, לוחצות ומוחצות ואת פניו החיוורות מכחילות עד שחרוזי עיניו פוקעים מחוריהם ונתלים חסרי חיים, מתנדנדים על לחייו כמו צעצוע מקולקל.

 

היא התיישבה על האסלה, מוציאה מחברת מאחת המגירות, מתארת את התמונה המזוויעה־מרגיעה. תמונה; תמונות; הרבה תמונות חלפו בראשה ביום ובלילה. תמיד ניסתה לשזור אותן יחד, גאה בעצמה כשידעה לפני העורכת המוכשרת לוותר על אחדות מהן, על אף שאהבה אותן עד כדי הערצה. כשסיימה לכתוב החזירה את המחברת והורידה את המים.

 

לפתע הבינה: היא לא צריכה להיפגע ממנו. כל הרגישות הזאת מקלקלת את המטרה. היא צריכה להבין מה הוא רוצה ולתת לו את זה, עטוף בסרט. ואם הוא רוצה לדרוש בפניה את תורתו, להביע את דעתו, לחתור תחת עורה – זה מה שהיא תיתן לו.

היא אולי אמנית ספרי אימה, אבל הוא המתעלל האמיתי ביניהם.
אם הוא רוצה להכאיב לה – שיכאיב.

 

היא התיישבה מולו על הספה ואספה את רגליה בחיבוק. הוא הגיב לתנוחה השונה, הנוקשה פחות, הילדותית יותר, ורכן קדימה.

 

״זו לא רק אשמתך. מה עם העורכת שלך? היא הייתה צריכה לשאול אותך את כל השאלות הקשות קודם, כמו למה כתבת את הספר הזה באמת?"

 

היא השפילה את מבטה ודמיינה אותה ואת העורכת מסובבות את העכבר הקשור על מוט. החיזיון גרם לה לצחקק והיא החניקה את הקול באופן שגרם לו לטעות ולחשוב שהיא בוכה.

 

״קחי את הצער הזה ותכתבי אותו. סימה, הגיבורה, היא הצינור שלך להביע את כל מה שבוער בך מבפנים."

 

היא כיסתה את פיה, נאבקת בצורך לפרוץ בצחוק פראי או לצעוק מעומק ליבה. העכבר החצוף קם ממקומו והניח את ידו על גבה.

 

היא לא התנגדה כשהתיישב לידה, רגלו הגרומה מתחככת ברגלה.

 

אז זה מה שהוא רוצה?

אבל הוא כל־כך דוחה!

 

היא התנצלה שוב והסתגרה בחדר השינה. היא תתקשר לגיסה ותדרוש ממנו לפטר את העכבר, להכתים את שמו בכל העיתונים.

גיסה יסרב, יטען שהוא עילוי, בנו של אחד מעשירי הארץ שממש יצר את המשרה הזו עבורו.

עם כל הכבוד לעובדה שהם גיסים היא לא דיברה עם אחותה כבר שנתיים ויש גבול גם לטובות שאפשר לבקש.

הוא סומך עליה שתפתור את העניין בעצמה וגם אם לא – אז תהיה ביקורת אחת גרועה. וחוץ מזה, היא לא צריכה להיות כזו מתחסדת: אם זה מה שצריך לעשות אז שתשכב איתו. שניהם יודעים שהיא כבר מכרה הרבה יותר מעצמה בשביל הרבה פחות.

 

ידיה רעדו מזעם ותסכול כשחייגה. היא קיוותה רק שקולה לא יבגוד בה. ואולי יעזור אם דווקא כן?

 

״את בסדר?״ שאל העכבר בדאגה כשיצאה. ״פגעתי בך?״

 

״זה לא זה… אתה צודק. אני צריכה להתחבר עם הכאב שבפנים… אני רוצה להיפתח בפניך… אבל זה קשה. קשה מאוד…״
״אני מבין… אני מבין…״

״זה כאילו שאתפשט מולך. הרי לא יתכן שאתפשט מולך…״

״לא יתכן… לא יתכן…״

״אולי אם אתה היית עירום… אולי אם אתה היית נחשף בפני…״
העכבר הביט בה בחוסר אמון מוחלט אבל אז החל לפשוט את בגדיו עד לתחתוניו הלבנים. עורו החיוור היה כמעט שקוף ועל חזהו פלומת שיער שחורה ומתולתלת.

 

היא סטרה על פניה בחוזקה והחלה לבכות. הוא רצה לגשת אליה אבל היא סימנה לו שלא, שייתן לה לכאוב מולו, שזה חלק מהתהליך. היא קרעה את בגדיה והכתה את עצמה שוב ושוב, צורחת ובוכה ולבסוף הטילה את עצמה עליו, והוא עטף אותה בידיו הדקות.
״חזק יותר,״ התחננה.
והוא הידק את אחיזתו בה בדיוק כשהמשטרה פרצה את הדלת פנימה.