בית

השעה שמונה ועשרים בערב ואני מאחרת ל׳ערב התעוררות׳ בבית של אחת מנשות הקהילה.
אני נכנסת, נבוכה, לסלון עצום עם המון נשים. הצפיפות ורחש הפטפוטים מעצימים את המצוקה שלי. אני מכירה כמעט את כולן, ישראליות ואמריקניות, חלקן היכרות של ״שלום־שלום״ ולחלקן הייתי קוראת אפילו ״חברות״ אבל אלו חברויות שנוצרו מהיכרויות של הילדים, ממפגשים בבית הכנסת. אין לנו עבר משותף: הן מקסימות ואני אוהבת אותן, אבל לאף אחת מהן לא אתקשר אם אהיה בדיכאון ורק לשתיים אפנה אם אקלע לצרה.
אולי.
הן לא יודעות מי אני באמת; הן מכירות אותי על פני השטח ולפי מה שאני בוחרת להראות, לא כמו החברות של הבית, של פעם, שזוכרות את העבר ואת השינויים שעברתי. הן יודעות מי הייתי ומי אני עכשיו.

אחת המשתתפות, שליחה בשנתה השנייה, מובילה את הערב עם סיפורים, שירים ונגינה בגיטרה.

אני נכנסת באמצע סיפור על חוטא שאיבד את כל עולמו. מעשיו הובילו אותו רחוק מהבית, הרחק מהאנשים שאהב.

אבוד, בודד, כואב, הוא מתקשר להוריו ומתחנן לראותם. הוא יודע שאולי הם לא רוצים לראותו אחרי כל הנזק שגרם והוא גם לא מצפה למחילה או קבלה – רק מבקש רשות להגיע. אם יותר לו להיכנס, שיתלו כסימן מוסכם סדין לבן על עץ מחוץ לבית – זה הכול.

את שאר הימים הוא מבלה בחרדה איומה מהרגע שילך להביט בו. הוא יודע שדבר לא ישנה את מה שהפך להיות ושלא מגיע לו לצפות לסדין הלבן אבל הלב שלו… הלב שלו נכסף אליהם כל־כך. בסופו של דבר הוא מחליט ללכת, לראות, וכשהוא נושא את עיניו אל העץ הוא נתקף רעד של התרגשות: העץ, כל־כולו, עטוף סדינים לבנים.

זה סיפור טוב ואני יודעת שמדובר במשל – הבן האובד הוא אנחנו וההורים המצפים הם הקב״ה, אבל למרות הכול הוא עדיין מרגש אותי.

אני מזדהה עם הגיבור: גם אני חוטאת ואבודה, זו ששכחה את הציונות והקריבה את הנוחות האישית על חשבון דברים אחרים. אני משתוקקת לחזור או לפחות להתקרב למי שהייתי פעם – נערה שמדריכה בשתי תנועות נוער, שמתנדבת בכל רגע פנוי, שמאמינה באמת ובתמים שהיא יכולה לשנות את העולם; ילדה שלו הייתה יודעת עד כמה חומרנית ושונה היא הפכה להיות, הייתה מתאכזבת עד עמקי נשמתה.
ממני.
אני רוצה לחזור אליה, רוצה לחזור הביתה, ולא יודעת אם אני יכולה. בעצם, אני כמעט בטוחה שזה בלתי אפשרי אבל ההבטחה של הסדינים הלבנים – הרעיון שהיא, הילדה הזו שפעם הייתי, מחכה לי אי־שם – מרגש אותי; ואולי מרגש אותי לחשוב שיש איזה בית שמצפה לי ומבטיח אהבה; אולי זו ישראל שהשארתי מאחור והיא ממתינה לי בזרועות פתוחות, בסבלנות וסלחנות אין־קץ.

השליחה מתחילה לשיר וכולן מצטרפות אליה. חלק מהלחנים מוכרים לי אבל רובם חדשים, לחנים של עולם שמעולם לא הייתי באמת חלק ממנו, הדתייה שלא שייכת לזרם, לא שייכת לשום מקום.

תחושת הזרות שלי מתחזקת מרגע לרגע. השירים מזכירים לי שנים של תחושות אחרות. לא נולדתי אל החברה הדתית וגם כשחזרתי בתשובה לא התעריתי בתוכה. כמו החברה היהודית־האמריקנית שאני חיה בה היום, החברה הדתית שגדלתי סביבה בישראל הייתה סגורה, תבניתית ועם חוקים משלה. לא עניין אותי להיות חלק ממנה. בראייה לאחור קשה לי להחליט האם השונות שלי מנעה ממני את ההשתלבות, או שאני הייתי זו שבחרתי לא להתערות. ייתכן מאוד שהאמת היא שתי האפשרויות גם יחד.
גם כאן לא היה לי סיכוי להרגיש שייכת אבל כאן לפחות אני יודעת שזו הייתה אני שהחליטה ולא משנה אם זה היה בגלל שאני שונה מדי או כי פחדתי מדחייה. אלא שברגעים מסוימים, כמו בערב ההתעוררות הזה, הזרות וחוסר שייכות בולטים עד כאב, וכשכואב רוצים ללכת למקום בו מרגישים חלק, רוצים לחזור הביתה.

אבל זה בדיוק העניין: פתאום הבנתי שאני לא באמת יודעת איפה הבית שלי.

השירים גורמים לי להרגיש התעלות וחיבור, כמו פעם, צעירה וחדורת ערכים, ואז אנחנו מגיעים ל"אם אשכחך ירושלים" בלחן חדש ויפה.

בפעם הראשונה אני נהנית לשיר עם כולן אבל בפעם השנייה נדבקת לי הלשון לחך.

אני נחנקת מדמעות.

השירים, ההוויה, המשל והגיטרות – הכול בערב הזה מזכיר לי את הארץ ששכחתי כשאני נהנית מהנוחות כאן. אני מרגישה אשמה שטוב לי, אשמה שנטשתי, אשמה כי אני בוגדת בנערה שהייתי ומצטערת שאני לא יכולה להיות פחות אנוכית ויותר כמוה.

אני מרגישה אשמה כי בסופו של דבר בניתי את ביתי במקום אחר.

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי,
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי,
אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
זה לא שאהבתי את ירושלים; אני יותר ילדה של פרדס חנה – שם גדלתי, של תל אביב – שם בגרתי ושל חולות וחוף של ים – שם הייתי אני.

אבל מה היא ירושלים של השיר אם לא ארץ ישראל.

והנה אני כאן, בגולה.

שכחתי.

שכחתי את הארץ שלי; שכחתי את הרגש הזה, האהבה, החיבור לאדמה, לעם, לערכים.

היה לי נוח לבקר, לראות את הקשיים – אני יושבת על סיר הבשר בסקוקי, אילנוי ושוכחת לאן אני שייכת, אם בכלל.

הציוניות דעכה.

אני מתגעגעת לארץ; אני מתגעגעת לחברות ולחברים ולריחות ולנופים ולגלבוע ולתל אביב, למקומות ולדברים שלפעמים עדיין שם ולפעמים כבר לא. הרגשות שלי לא עולים בשגרה היום־יומית ואני לא משתיקה או קוברת אותם – הם פשוט לא נוכחים בכל רגע נתון; החיים עמוסים מספיק בהתמודדויות של הורות ועבודה וזוגיות כדי לדחוק אותם הצידה.
לא כל יום אני מתגעגעת; צריך משהו שיזכיר, כמו לשמוע את הילדים שרים את ההמנון או לשמוע אותם נשבעים אמונים לדגל. למרות שאני אמריקנית על נייר, לא למדתי את השבועה או את ההמנון ואין לי שום כוונה לשיר יחד עם כולם.

אני נחנקת מדמעות ונושכת את השפתיים. בוגדת! נוטשת! הלב שלי צועק פתאום. ערב ההתעוררות אכן העיר את מה שהשגרה הסתירה. השפתיים מלבינות ואני קוברת את המבט בדפי השירים.

אני לא רוצה שיראו אותי ככה, אני לא רוצה לבכות ליד כולם. אין כאן נפש שקרובה אלי כמו אלה שהשארתי מאחור.

החבורה עוברת לשיר אחר ואני לא מצליחה לעבור איתן; לא מצליחה לשיר; לא מצליחה שלא לבכות.

אני מודה למארחת בחצי חיוך ונמלטת החוצה.

כמובן שיורד גשם והוא מתחזק כל הדרך אל החניה. אני נרטבת כולי ולא מרגישה שום דבר – לא את הגשם, לא את הטיפות, לא את הרוח. הלב שלי הולם והולם והדמעות עולות בגרון וכשאני טורקת אחרי את דלת המכונית אני פורצת בבכי קולני וגדול, כזה של ילדה קטנה, ילדה קטנה שהלכה לאיבוד ורוצה הביתה.