גיבורת־על

אני הולכת קבוע להופעות וקונצרטים למרות שאני כבר לא אוהבת מוסיקה. אני נוסעת באוטובוס למרות שזה ארוך יותר ויקר ובכלל יש לי רכב. כמו גיבורת־על אמיתית אני יושבת בלילות על גגות שונים בעיר, מעל סמטאות חשוכות ופניות צדדיות מפאבים שכונתיים, מתבוננת, מחפשת ותמיד, אבל תמיד, מוצאת.
אני צדה אותם.

אני יודעת שהם שם ואני רואה אותם תוקפים.

הם נמצאים בכל מקום ובכל שעות היממה, בכל הזדמנות שיש. הם נראים כמוני וכמוך, אין בהם ייחוד או סממן בולט שניתן לזהות מיד, אבל אם אמתין רגע, אתן לזמן להמשיך אבל לעצמי לעצור ולהתבונן, יהיה אפשר פתאום להבחין ביד הנשלחת, כמעט בלי להרגיש, מלטפת – או לא מלטפת?
הרי שם הכוח שלהם, בבלבול. זו טעות לחשוב שהתוקפים הם מצולקי פנים, כאלה שהאלימות נוטפת מהם וזולגת על הנשק החם / קר שהם נושאים תמיד. האלימות שלהם נסתרת, כמעט בלתי מורגשת ובעיקר מבלבלת, כמו אתמול למשל.

היא הייתה בת חמש־עשרה או שש־עשרה, כבר מפותחת מספיק מתחת לתלבושת האחידה. השיער שלה התפזר על הגב במניפה צהובה וריחנית. היא לא עשתה שום דבר מלבד להתקיים כשגבר בגיל העמידה התיישב לידה, עטוף במעיל גשם מרשרש וחמוש בטבעת נישואין. הוא חייך אליה בנימוס מעבר לקמטים שלו והיא פזלה לכיוונו לשנייה וחזרה לשלוח מסרונים בנייד. הוא החזיק את כרטיס הנסיעה ביד ימין במקום בולט לעין ואת יד שמאל שלח לכיסו האחורי. היא זזה מיד, כמעט בלי לשים לב, מן הרגל שכזה, לפנות לו מקום להגיע לארנק. אבל הוא התקשה למצוא את הארנק, נצמד אליה כאילו כדי לשמור על שיווי משקל והיד שלו, כעת כמעט בברור, התחככה בירכה. ראיתי אותה מתכווצת, מחווירה, אבל הוא חייך בהתנצלות ושיער השיבה שלו כאילו לימד עליו זכות: ראי כמה זקן ושכחן אני, ראי כמה מבולבל. את יכולה להירגע מיידל׳ה, זה כבר נגמר. עמדתי לקום כבר אז, אבל גבר אחר הקדים אותי וגער בנערה:

״למה את לא קמה? את לא רואה מה הוא עושה לך?״

אני שונאת שזה קורה; אני שונאת שאני שוקעת בהתבוננות ושוכחת את עצמי, שוכחת למה נסעתי בתחבורה הציבורית, שוכחת את המשימה שלקחתי על עצמי, שוכחת לקום ולדבר. זה לא קורה לי הרבה, אבל זה קורה לפעמים. לפעמים אני שוכחת את עצמי של עכשיו ונזכרת בעצמי של אז, כשהייתי ילדה קטנה ותמימה על הספסל מחוץ לבית של דודה שלי. אני לא זוכרת למה ישבתי שם או למה חיכיתי או בשביל מה הגעתי לבקר, אני לא זוכרת כלום חוץ מהרגע ההוא. השכן מתיישב לידי לחכות לבן דוד שיופיע. הוא גדול ממני בעשור לפחות, גבוה ורזה. אומרים עליו בשכונה שהוא לא ממש בסדר. הוא מחייך, שואל מה שלום אבא ומתקרב קצת. אני קצת חוששת ממנו אבל גם חוששת לקום וללכת. הוא מתקרב עוד קצת ואני מתרחקת לקצה הספסל. ירך אחת שלי כבר כמעט באוויר והשנייה שורפת מבושה. הג׳ינס שלו מתחכך ברגלי ומשתק אותי והוא כבר לא מסתכל עלי אלא קדימה במבט מזוגג.

הנערה קמה – בגלל הפחד מהתוקף או מהאשמה והביקורת של ״המציל״ שלה. ״המציל״ דרש מהזקן לקום ולתת לה לעבור מבלי שתצטרך לגעת בו. כל עיני הנוסעים הופנו אליה, חלקן ברחמים, חלקן בגועל – כלפיו, לא כלפיה. היא נמלטה בתחנה הראשונה, מבלי לומר מילה. ברגע האחרון קפצתי וירדתי מהאוטובוס גם אני.

הערב התחיל לרדת וחשבתי לחזור הביתה. מאוכזבת מכישלון ומהטעם הרע של זיכרונות ילדותי. כבר לא הרגשתי חזקה כל־כך, גיבורה גדולה. אולי אעצור לשתות משהו בפאב הקרוב או ארכוש מנת גלידה מנחמת. אבל אז ראיתי אותה; היא נשענה על קיר בטון, חבויה בין שיחי פטל קדוש והרדוף נחלים והכתפיים שלה רעדו. שמעתי אותה בוכה; לא ממש בוכה – מיבבת. נעמדתי, מתחבאת בין השיחים, מחכה לראות מה היא תעשה, מה אני אעשה. אני מניחה שכל אדם נורמלי היה ניגש אליה, שואל, מנחם. אבל לא הייתה לי זכות לנחם: ידעתי מההתחלה מה הולך לקרות. יכולתי לעצור הכול לפני שזה קרה.

הנערה התחילה ללכת ואני המשכתי אחריה, עוד לא מבינה בעצמי מה אני מחפשת.

היא נעצרה בתחנה אוטובוס אחרת והתיישבה. העיניים שלה ננעצו בקרקע וכל הגוף שלה נוטף כמו דמעות, עוד רגע הופך לשלולית על המדרכה. אנשים התחילו להתקבץ סביב, חלקם יושבים, חלקים עומדים – תמונה רגילה וחסרת ייחוד. במחשבה שנייה, גם עכשיו, כשידעתי מה שידעתי, התמונה נראתה רגילה – הרי בכל קהל יש מישהו שמייחל למות.

אני יודעת מה תחשבו: אני לוקה בדרמטיות יתר. למות? מחיכוך אחד? שניה אחת?

שניה אחת.

לא צריך יותר מזה.

אני לא אומרת שהתחושה האיומה של ״לרצות למות״ תוביל בהכרח להתאבדות, כן? ממש לא. אבל איך הייתם קוראים לזוועה הזו שבה הגוף קופא ומתרחק מעצמו מרגיש ולא מרגיש את הנעשה לו מתוך אנוכיות טהורה של רשעות טהורה של מישהו שהופך אותך לכלי או לחפץ נדרש־נדרס־חסר־ערך והגוף משותק כאילו שהוא עצמו מסכים עם חוסר ערכו ולא עומד על שלו ולא משמיע קול או התנגדות ובכלל לא קיים.
הלוואי שלא היה קיים!

שניה אחת.

התחושה הזאת אולי תחלוף, החיים יסיחו את הדעת. אבל מדי פעם משהו יזכיר לך והזיכרון יעלה ויציף, חד כמו שהוא תמיד, חותך, מפלח, מחריד.

אני זוכרת את ריח הבושם של חברה שלי שהתערבב עם ריח של בירה וזיעה של בני הנוער בשדרת מכונות המשחקים בקניון; אני זוכרת את האפלולית בין מכונות המשחק ואת האורות שבקעו מהן ולכדו חיוכים וצחוק; אני זוכרת את השיר שהתנגן ברקע ואני זוכרת בדיוק מה לבשתי; אני זוכרת שכולנו, ארבע הבנות, לבשנו את אותו הדבר וחשבנו שזה מצחיק – חבורה של נערות עם אותם מכנסיים כחולות וחולצת בטן לבנה.
אני זוכרת את הקלילות שלפני, צפה על פני רצפת השיש, מרחפת בין המוני אדם.
אני ושכמותי.
ואז

רגע אחד,

שניה אחת הפכה הכול.
חבורת נערים מדברים בקול רם, צוחקים, חולפים על פנינו. הבנים מול הבנות. אני בקצה השורה עוד משפילה מבט מבויש ומקווה, מקווה לאהבה.

ברגע המעבר, שתי וערב של נערות ונערים, אחד מהם תחב את ידו בין רגלי ולחץ.

הוא נעלם מהר מאוד מחוץ לשדרת משחקים ואני עוד הרגשתי את המקום שלי שם למטה, האזור הפרטי שלי, בוער. הלחיצה ההיא עדיין נשארה, כאילו הוא הותיר את ידו בין רגלי ואת נוכחותו החונקת והמשפילה בתוך גרוני והלך.
החברות שלי המשיכו לפטפט בקלילות שעוד זכרתי מלפני רגע אבל עכשיו לא הייתי שייכת לשם יותר: הייתי מסומנת, נגועה, מחוללת. לו הייתי יכולה הייתי עוזבת מיד וחוזרת הביתה אבל המחשבה שאולי הוא והחברים שלו עוד נמצאים שם, בחוץ, מחכים, אורבים, גרמה לי להישאר בקניון לעוד שעות ארוכות של משחק. משחק זהויות; פיצול האני לזו שאצלה הכול כרגיל וכיף לזו שבפנים, שעדיין מנסה להבין למה הוא עשה לי את זה, למה הוא חשב שהוא יכול.

האוטובוס הגיע ולמרות שתכננתי לשבת לידה, היא נשארה לעמוד ליד הדלת, מחבקת את העמוד ונועצת מבט למטה. גם אני בחנתי היטב את הכתמים השחורים על הרצפה. לאחר רגע התגברתי על תחושת האפסיות של הכישלון וחזרתי לעבוד. סוקרת וסורקת את העומדים והיושבים, זוגות־זוגות במושבים צפופים. יש רווח הגיוני, הסכמה על גבולות בשתיקה. אני מסתכלת גם על העומדים, הם מטלטלים בקצב אחיד עם תנועות האוטובוס ואני עוצמת עיניים לרגע ומתאחדת עם התנועה, קדימה, קדימה, למעלה, הצידה ואיזו שהיא חבטה. אני זוכרת את הקצב ופוקחת עיניים, מסתכלת עליהם, מוודא שהם נעים בהתאמה ולא ״מטלטלים״ קרוב מדי, או ״נזרקים״ על מישהו אחר.

הצפיפות היא תמיד עילה טובה להטרדה.

כשהייתי בהופעה של יום העצמאות, ההמון שמילא את הכיכר עמד כל־כך צפוף שחיכוך היה בלתי נמנע. במצב כזה לומדים לזוז עם הקהל, לנוע עם הזרם, אבל יש אנשים עם רגישות־יתר, כמוני למשל, כאלה ששומרים על היקף נקי של מילימטר מרובע סביב הגוף, לא מסוגלים לסבול מגע זר. התכווצתי עם כל דחיפה, נרתעת מכל אחד שניסה לפלס לו דרך. מישהו התחכך בי בדיוק בישבן ונדחפתי מיד קדימה, מקללת אותו על חוסר הרגישות, אבל תחושת החיכוך לא פסקה – ההפך: הוא נצמד אלי מאחור ויכולתי להרגיש אותו, את האיבר שלו, משתמש בי ככה ליד כולם כאילו לא הייתי אדם אלא חור. משהו גאה ועלה בי, משהו שונה שלא הכרתי קודם: במקום בחילה וחרדה ואשמה ורצון להיעלם– נשארתי; הרגשתי.
הרגשתי אותו ואת הזעם הנורא שבער בי.
הסתובבתי אליו, חמושה בכל הכעס של כל השנים, וצעקתי עליו לפני כולם; צעקתי על השכן ההוא ועל הנער מהקניון ועליו, על האיש הנמוך וחסר הייחוד, הדוחה והאיום שהחליט שמותר לו ועל כל האחרים שהיו לפניו ואלו שיבואו אחריו; צעקתי עליו ופתאום הצפיפות נעלמה – מעגל של אנשים סגר עלי ועליו ואחרי כל הצרחות וההשמצות והגינויים הוא נמלט מהמקום.

תחת צלילי המוסיקה הכבדה אלו שסביבי שמעו, דיברו, ניחמו ו־ווידאו שאני בסדר.
הייתי יותר מ"בסדר": הרגשתי נקייה. רציתי לחגוג את הרגע ולצאת משם, דרך ארוכה ומייגעת, ואז ראיתי אותו שוב.

הוא נצמד לאישה אחרת בחסות ההמון, נע ונד מאחוריה. פניה החיוורים הסגירו שהיא מבינה מה קורה לה כאן, עכשיו, אבל הצפיפות סגרה גם עליה ולמרות שגופה השתדל ללכת קדימה הוא נשאר מאחוריה. היא זזה ימינה והוא אחריה, שמאלה והוא אחריה. היא לא העיזה להסתובב כי מדי פעם הוא הלך אחורה במבט תמים ומאוד מבלבל: האם הוא? הוא לא? מה לעשות? להגיד משהו? לצעוק? לברוח? היא לא סיפרה לי על מה היא חושבת ולי אין שום כישרון להיכנס למוחם של אנשים אחרים: רק מתוך ניסיוני אני מדברת. נדחפתי לכיוונם ואמרתי לה. ביחד תקפנו אותו בצעקות והפעם הקהל היה יחד אתנו ולא נתן לו לברוח עד ששוטר הגיע למקום.
עד היום צדתי עשרים תוקפים שונים בהופעות, ארבעים ושניים תוקפים בתחבורה הציבורית ומאות בפאבים ומחוצה להם. הנשק שלי היה המבט שלי, הקול שלי ואם צריך, גם ההלם חשמלי שנשאתי איתי תמיד.

הנערה ירדה מהאוטובוס ואני אחריה, עדיין לא מבינה מה אני עושה שם. רגע לפני שהיא נכנסה לבניין דירות היא הסתובבה והסתכלה עלי.

״תודה.״

״על מה?״ מלמלתי, מבולבלת.

״שליווית אותי מאז.״

שתקתי במבוכה. היא עלתה מדרגה אחת ואז הסתובבה שוב.

״גם לך זה קרה?״

לא הייתה סקרנות בקולה, יותר השתתפות בצער, כאילו כבר ניחשה.

״כן. הרבה פעמים.״

״הלוואי שזו תהיה הפעם האחרונה,״ היא איחלה לשתינו ונעלמה במעלה המדרגות.
אני עובדת על זה.