הגבירה וחד־הקרן

שלחת אותי לפריז למצוא אהבה, או יותר נכון – לשכוח ממך. לא יודעת למה חשבת שזה יהיה רעיון טוב.
משום מה הקשבתי לך; לקחתי את המזוודה הפרחונית שהשאלת לי ועזבתי את הדירה בה גרנו יחד חמש שנים.

חמש שנים של שותפות, חברות ואהבה אחת חד־צדדית.

שוטטתי ברחובות המרוצפים של העיר הרומנטית. ביקרתי בכל המקומות המפורסמים מהסרטים שצפינו בהם יחד וחשבתי עליך ועלי, איך נהגנו חצי לשבת – חצי לשכב משני צדי הספה, הרגליים שלנו משתרגות זו בזו מתחת לשמיכה; על הפעמים שישבנו צמודות, מתוחות כמו קפיץ מול המסך, וצעקנו או עודדנו ובעיקר הרגשנו שמחות ומאושרות עד הגג. הכי אהבתי כשנרדמת לי על הכתף, או הנחת את הראש על ירכי ואני העברתי יד בשערך וחשבתי שאולי לעולם לא תדעי עד כמה אני אוהבת אותך אבל גם שהמגע הזה של עורך על עורי היה מספיק בשבילי.

השאנז אליזה היה מרשים ומפואר ועצום כמו שרק חשבנו שיהיה, וכשהואר בלילה הקריר, היופי שלו דקר אותי עמוק בפנים. הלכתי לשכוח ממך ולא הפסקתי לחשוב עליך. העצים והאורות עמדו זקופים בסדר מופתי ואני הייתי כולי סבך של רגשות. הקפה והסהרון בבית הקפה הציורי שכאילו נמשך ממכחול של ואן גוך היו חסרי טעם, הגשרים העתיקים לא חיברו אותי לשום מקום: הייתי בודדה ואבודה בעיר זרה, גדולה ומנוכרת.

בחמש שנים שעבדנו יחד באותה חנות פרחים ולמדנו באותה אוניברסיטה ונסענו יחד באותו קו אוטובוס הפכנו לצמד גם אם לא לזוג. את החלפת מחזרים כמו גרביים ואני צפיתי בהם בקנאה.

לפעמים חשבתי שהם יודעים, שהם מבינים איך אני מביטה בך ומזהים במבט שלי את עצמם.

לפעמים חשבתי שאולי את יודעת. שאולי את רק צריכה קצת זמן כדי להחליט בינם לביני.

ולמרות זאת, מעולם לא ביקשתי שתאהבי אותי בחזרה, רק שתתני לי להישאר.

כשגילית שאני, החברה הכי טובה שלך, השותפה שלך זה חמש שנים בעצם אוהבת אותך, אמרת לי שאני מוכרחה ״להשתחרר״ מזה.

שלחת אותי לכאן לבד.

חשבתי שהטיול הזה עצוב ומייאש.

חשבתי שהוא טעות.

ואז ראיתי אותם: הגבירה וחד־הקרן.
הגעתי לתצוגה במקרה. זה היה עוד יום אפור ונוטף גשם והטירה העצומה של המוזיאון נראתה לי כל־כך מדכאת על רקע שמיים חסרי אור שנמשכתי אליה מיד. כמובן שחשבתי שלטירה אפלה כזאת צריך להיכנס בשניים, ומוטב לו היית איתי כדי לשכך את העגמימות סביב, אבל את היית רחוקה והתחשק לי ללכת לאיבוד.

נכנסתי פנימה והמראה הכה בי. עמדתי במקום רגע שהרגיש אין־סופי ולא הייתי מסוגלת לזוז. אנשים אחרים עמדו, קפואים כמוני, ואחרים הסתובבו בין היצירות. זוכרת שאמרת לי שאני צריכה להפסיק לחשוב על אחרים ולשים את עצמי במרכז? אולי לא התכוונת במובן המעשי אבל זה בדיוק מה שעשיתי: עמדתי במרכז החדר העגול, בין רצפה כהה לתקרה פשוטה וששה שטיחי קיר צבעוניים שנתלו על הקירות, כמעט בלי שום רווח, כמו רצף תמונות בסרט ישן, ופשוט התבוננתי. החיות שלהם גרמה לי להרגיש כאילו נכנסתי לתוך סיפור אחר, מציאות אחרת. אלמלא המבקרים שחלפו על פני מדי פעם בפעם אולי הייתי אפילו מצליחה להריח את ריח הפרחים הרקומים.

במעטפה תמצאי שש גלויות: כל אחת מייצגת ציור. צירפתי אותן כדי שתביני על מה אני מדברת, למרות שזה לא אותו הדבר כמו לעמוד שם, ממש, מוקפת בהצהרת אהבה אל־מותית ששרדה מאז ימי הביניים. הגבירה נמצאת במרכז כל שטיח ומשני צידיה עומדים חד־קרן ואריה. חמישה שטיחים לחמישה חושים ושטיח שישי, אחרון, שנקרא ״לתשוקתי היחידה״.

הלוואי והייתי יכולה להעביר לך את הרושם העוצמתי ההוא, את השקט שבאולם בניגוד לתחושות שזעקו אלי מתוך היצירה.

הדבר הראשון שהכה בי היה הצבע האדום־כתום. זוכרת שתמיד אמרנו שפרחים אדומים וכתומים הם כמו חיבוק? הצבע החם שלהם, עם קצת עלים ירוקים ואולי פרח אחד צהוב להאיר את הזר – זה היה אחד סידורי הזרים האהובים עלינו; מכרנו אותם בעיקר בחורף. עכשיו תתארי לעצמך חדר שלם ועגול שכורך את זרועותיו סביבך בצבעים האלה. העיניים שלי דמעו מהתרגשות. חשבתי שאני מקרה אבוד, שהחיבוק המרגיע והמנחם של ששת שטיחי הקיר רק חיזק את האהבה שלי אליך, שלעולם לא אתגבר או ארפא ממנה, ובנוסף לכל הצרות – הגבירה שכיכבה בששת הגובלנים נראתה בדיוק כמוך.

אבל לאט־לאט נרגעתי והתחלתי להסתכל על כל שטיח בנפרד.

הראשון, ״חוש המגע״, העמיד את הגבירה במרכז, יד אחת אוחזת בדגלון והשנייה בקרנו של חד־הקרן. האריה ישב לצידה והתבונן בה בחיוך תמים ומגוחך, כאילו הוא מאושר פשוט להיות שם, לצידה, למרות שהיא העדיפה את חד־הקרן. הקרן שהזדקרה ממצחו הלבן נראתה לי כמו כל הגברים שנכנסו ויצאו את חדרך בחמש השנים האחרונות, דוקרים אותי עם כל מגע שלהם בך ושוברים לי את הלב.

ברחתי מהאריה רק כדי לפגוש בו שוב ב״חוש הריח״. הגבירה הריחה פרחים וחד־הקרן והאריה עמדו לצידה בנאמנות, נושאים את עיניהם אליה ואוחזים בדגלונים. האריה שוב חייך אליה, אבל היא לא הסתכלה עליו. משהו בהעמדה שלו ושלה הציק לי. משהו בחיוך התמים והאוהב של האריה עורר בי עצב לא ברור. אבל אז ראיתי את השטיח השלישי והבנתי. ב״חוש הראייה״, הגבירה ישבה על כר דשא מכוסה פרחים. חד־הקרן הניח את שתי רגליו הקדמיות על שמלתה והיא נתנה לו להביט בעצמו במראה שהחזיקה. האריה היה עדיין במקומו, עם הדגלון, מביט הצידה, הרחק מהם, אל הריק – כאילו אינו רוצה לחזות באינטימיות הזאת שבין שניהם. כאב לי בשבילו, בן הלוויה הפחות מעודף.
כאב לי בשבילי.

הבנתי שאם הגבירה זו את – האריה הוא אני.

ההבנה הזאת הציפה אותי בעצב סמיך ומאחר שלא רציתי לשקוע בו הסטתי את מבטי מיד לשטיח הרביעי. ב״חוש השמיעה״ הגבירה ניגנה יחד עם המשרתת על אורגן כל שהוא וחד־הקרן והאריה הקשיבו בהנאה, כאילו אומרים לי: אבל הרי היו לכן תקופות טובות יחד! כן, חשבתי. היו לנו הרבה תקופות יפות ביחד: כשהצלחת במבחן ההוא האיום שכל כך פחדת ממנו והשמחה שלך האירה את כל הבית לשבוע; כשהזקן שעזרנו לו לבחור פרחים מתאימים בשביל מישהי מהדיור המוגן שלו בא לחנות וסיפר לנו שבזכותנו היא נישקה אותו וכמה צעיר ומאושר הוא הרגיש; כשהיית עצובה ודפקת אצלי בחדר וביקשת חיבוק ואספתי אותך אלי והרגשתי אותך איתי כאילו הפכנו להיות אחד. כל בוקר, כל קפה ששתינו ביחד, כל שיחה, עצה, חלומות משותפים – כל זה היה שם. כל זה היה בינינו.

שלחתי מבט נוקב באריה בשטיח הקיר החמישי, מנסה להוכיח אותו על מה שהוא גורם לי להרגיש, אבל דווקא ״חוש הטעם״ היה זה ששבר אותי לגמרי.

תשומת ליבה של הגבירה הייתה נתונה לתוכי שהחזיקה בידה האחת. בידה השנייה חפנה ממתקים. חד־הקרן והאריה עמדו במקומם הקבוע והרגשתי שחד־הקרן מסתכל עלי אבל המבט שלי כבר היה שייך כל־כולו לאריה. הוא הביט בגבירתו בציפייה, לשונו משתרבבת בתחנונים. הוא נראה אומלל ובודד עד כדי כך שהידקתי את ידי השלובות סביב גופי. האם רצה את הממתקים שבידה או התפלל שרק תסתכל עליו? הוא היה שם כל הזמן אבל מבחינתה הוא לא התקיים בכלל, נוכח כמו אוויר בלתי נראה – אפילו נעדר מהכותרת, זו שמכריזה ״הגבירה וחד הקרן״ ומשמיטה כל אזכור לקיומו. גם האריה נמצא שם רציתי לצעוק אבל שתקתי. האריה, מלך החיות הגדול, המפואר, החזק, היה כאן שום כלום ושום דבר; סתם ברייה חסרת ערך, קורבן נרמס של אהבה אחת, חד־צדדית ולא ממומשת.

שטיח הקיר השישי והאחרון נועד להיות היצירה המסכמת. הוא העמיד את הגבירה מחוץ לאוהל, מחזירה או לוקחת תכשיטים מקופסה שהחזיקה המשרתת. חד־הקרן חייך אבל הבעת פניו של האריה לא הייתה ברורה: לשונו עדיין הייתה משורבבת לכיוון גבירתו אבל הוא לא נראה שמח.

המבט שלו היה נעוץ בה והמבט שלי היה נעוץ בו.

בסופו של דבר הוא לא היה מאושר.

אני לא רוצה להיות האריה.

אני לא רוצה להישכח ולהיוותר לצידך, לעולם לא לזכות למבט, בטח שלא לאהבה.

אני רוצה להיות הלביאה שאני, לא רוח רפאים אובדת בכיסופים למשהו שלא יקרה לעולם.

הגעתי לכאן כדי לשכוח אותך, אבל רק כשהגעתי הבנתי שמצאתי את עצמי.