״החבטה הסופית״ כפי שהתפרסם בגיליון ״לכל הרוחות״ תש״פ 2020

החבטה הסופית

לפעמים, כשאני חוצה כביש ריק בלילה ואין אף אחד בחוץ, אני מדמיין שמכונית מתנגשת בי. ברוב המקרים החבטה מעיפה אותי כמה עשרות מטרים קדימה והראש שלי מתפצח על המדרכה, אבל לפעמים אני מתרסק כולי כבר בזמן ההתנגשות.

כשאני הולך לבדי על הגשר מעל נתיבי איילון, אני נוהג לעצור ולהתבונן מטה. שלל אפשרויות מביטות בי חזרה: נפילה על פסי הרכבת או על הכביש עצמו? הגוף ייחבט קודם בכביש ואז יילחץ ויימעך תחת התנועה או שמכונית חולפת תספיק לפגוע בי לפני שאפול בין הגלגלים? האם הנפילה על המסילות היא זו שתקבע את הסוף, או שאתקע, משותק, ואחכה לרכבת שתפרק אותי ללא היכר?

אין לי משאלת מוות, אגב. רק סקרנות.

כבר השתתפתי בקטטות והלכתי מכות עם כל מי שרק אפשר; שברו לי שלוש צלעות, את האף ואת רגל שמאל, פעמיים. לפעמים ההחלמה איטית ומייגעת, ואז אני משוכנע שזה לא שווה את זה, אבל לאחר זמן מה אני שוב מרגיש את העקצוץ הטורדני הזה, את התשוקה להרגיש את עצמי מתפרק.

למדתי היאבקות ואומנויות לחימה והשתתפתי בתחרויות אגרוף, אבל זרקו אותי מכולן. העניין בתחרויות האלה הוא לשמור על הגוף ולהכות במדויק, אבל מרוב שאתה שומר על עצמך, לא מרגישים בסוף כלום. אפילו קרב מול הר אדם שמן ושרירי, כמו זה שהיה לי לפני חודשיים, זה לא זה. כשבן אדם מכה אותך במקום מסוים בגוף, אתה מרגיש את זה רק שם. אם הוא מכה אותך בכמה מקומות, אז אתה מרגיש את זה בדיוק במקומות האלה, ורק אם יש לך מזל, הכאב כל כך גדול עד שהוא אופף אותך כמו ענן.

אבל זה לא מה שאני מחפש.

אני רוצה את ההתערערות המושלמת של הגוף, את החבטה האחת, הסופית, שבה הכול מתנפץ, הרגע בו כל האיברים מתרסקים בו־זמנית והמוח אומר לגוף ״לעזאזל״ ונכבה.

יש עם זה שתי בעיות: האחת, צריך לתכנן את החבטה הנכונה והמדויקת שתיצור את החוויה הזאת ולא אחרת, ובעיקר, ובכן, בגלל סיבה מספר שתיים – זו החבטה הסופית ואז מתים.
אימא שלי תמיד אמרה שיש תשוקות שעדיף להשאיר אותן ככה, בתור תשוקות ותו לא. מלי, חברה שלי, דווקא בקטע של תשוקות ורוצה שנעשה כל מיני דברים מוזרים ביחד במיטה. אני זורם איתה, אבל בעיקר מקנא כשאני רואה אותה מתפרקת מולי ונמסה כמו גוש בשר שאיבד את הצורה שלו. אני רוצה להיות ככה. אני רוצה לחוות את זה כמוה, והיא מאוד מתוקה שהיא מנסה הכול בשבילי, אבל לך תסביר לה שאם היא לא תיכנס בי עם החיפושית שלה, זה לא יעזור.

לפעמים, כשאני חוצה כביש ריק בלילה, אני מדמיין את החבטה הסופית ומתמלא בחיות נפלאה.

שרית גרדוול (1981), היא כותבת, מרצה ועובדת סוציאלית. בעלת תואר ראשון בקולנוע וטלוויזיה במגמת תסריטאות ותואר ראשון נוסף בעבודה סוציאלית. ספרה הראשון, סַפְּרִי תַמָּה תְמִימָה, יצא לאור בשנת 2014 בהוצאת פרדס, ומאז תורגם גם לאנגלית. מבחר סיפורים קצרים פרי עטה פורסמו בכתבי העת ״הדור: השנתון העברי של אמריקה״, ״מוטיב״, ״יקום תרבות״ ו״עתר״. כשאינה כותבת או מגדלת את שלושת ילדיה, היא מרצה בנושא היסטוריה ותרבות של יהודי תימן.