ילדה נחטפה כאן

צ׳רלי מק'גי נחטפה ב־13 ליוני 1981 אבל הסיפור הזה הוא לא עליה אלא עלינו ועל העיירה שלנו, דייארי.

בשבילנו החטיפה הייתה מקור כל הרעות. בראש ובראשונה היא דפקה לנו את חופשת הקיץ. אמנם זה היה מרגש לצאת עם משלחות חיפושים ברחבי העיירה, חמושים במכשירי קשר, כובע וחטיפים, אבל העוצר המאולתר שהתחיל בשעה שש בערב היה כבר מבאס לגמרי.

כשכולם התייאשו מלמצוא אותה והחיפושים הופסקו, נשארנו רק עם החרדה של ההורים שלא הרשו לנו לצאת מהבית אלא רק לחוגים במתנ"ס ובליווי צמוד כל הדרך לשם ובחזרה. זו הייתה השנה הראשונה שהתפוסה של חוגי שחמט, תפירה ושפות התמלאה עד אפס מקום.

לא שהיינו אדישים לחטיפה עצמה – הרי הכרנו את צ׳רלי. היא הייתה ילדה גבוהה ומנומשת ומאוד־מאוד יפה. כשכבר נפגשנו, החברים שלי ואני, דיברנו רק עליה וניסינו לנחש מה קרה לה. כשלא דיברנו עליה כשהיינו יחד, חשבנו עליה כל אחד לחוד ואפילו חלמנו עליה. לא כל החלומות היו טובים; אפשר לומר שרובם היו סיוטים. אני חושב שכל המחשבות המזוויעות שהמוח היצירתי שלנו דמיין בנוגע למה שיכול היה לקרות לצ׳רלי הפכו אותנו לפחות שמחים ולהרבה פחות תמימים. חורשות העצים סביב העיירה לא היו עוד מקומות שרצינו לברוח אליהם ולשחק ברובין הוד או בטרולים וגמדים. הגזעים הצפופים והאפלה שהם יצרו הפכו להיות מקומות של רוצחים ואנסים, שמתחבאים ומחכים לילד הטיפש הבא שיעז להתקרב. במקום לשבת בגלידרייה ולחשב את כוח הסוס של המכוניות החולפות וכמה זמן ייקח להן להגיע מקצה אחד לשני, בחנו את גודל תא המטען וניסינו לדמיין איך נמלטים ממנו (דרך המושב האחורי, בעיטה חזקה כשהנהג מחוץ לרכב ועוד כל מיני תרגילים).

לא רק אנחנו עסקנו בצ׳רלי ובגורלה הנורא: דייארי הפכה מקום עליה לרגל לעיתונאים ואנשי דת, סקרנים וסתם אנשים חולניים, שצריכים לגעת בכל מה שמדמם. התמונות שלה הצהיבו על כל עמוד חשמל וגדר של בית, כאילו שהיא הייתה איזה חג אמריקני. כששאלתי את דייבי ריי, נורמן וסיד, חברים שלי, למה אנחנו צריכים לתלות את התמונות שלה בכל מקום אם כולם יודעים איך היא נראית ומה קרה לה, דייבי ריי ענה שצריך לזכור אותה ולא לשכוח שהיא קיימת ועד שלא מצאו גופה יש עוד סיכוי שהיא בחיים. אני הסכמתי דווקא עם סיד שאמר שהתמונה שלה, עם שיער חום אסוף בגומייה וחיוך מעושה, לא הייתה בשביל למצוא אותה אלא בשביל להזהיר אותנו, שלא בטוח כאן וצריך להשגיח טוב־טוב ולשים לב.

לא בטוח כאן. אז עוד לא הבנתי את זה ממש, אבל ראיתי משהו מזה אצל ההורים של כולנו. הידיעה שילדה רגילה בעיירה רגילה יכולה להיעלם ככה סתם שינתה אצלם משהו בדנ"א. אבא של דייבי ריי התעקש שכל מבוגר צריך לשאת נשק. אימא שלי, שעבדה במשטרה, הקימה משמר אזרחי שפעל כל לילה, כל הלילה (לא משנה שצ׳רלי נחטפה בבוקר בדרך לקייטנה). אבא של נורמן, שהיה האיש העדין ביותר שהכרתי, קנה כלב ענק ומרייר שהפחיד את כל מי שראה, כולל נורמן, אבא שלו ואחותו הקטנה. כולם היו דרוכים ומתוחים כל הזמן וזה הרגיש כאילו האוויר מתרוקן מהעיירה הקטנה ושאי אפשר לנשום שם יותר.

כשהחופש נגמר ובית הספר התחיל שוב, קיווינו לחזור לשגרה רגועה ושלווה, אבל השומר החמוש בכניסה לבניין גנז את תקוותינו. בבית הספר הקדישו קיר שלם לצ'רלי – תמונה שלה נתלתה באמצע וסביבה הודבקו פתקים עם דברים שכל תלמיד היה יכול לכתוב לה או להתפלל בעבורה. יועצת בית הספר נכנסה לכיתה לפחות פעם בשבוע לשוחח על רגשות ולמרות שהיו לה כוונות טובות, אני חושב שהיא הנציחה את הטראומה של הקיץ ההוא יותר במקום לאפשר לה לחלוף ואולי אפילו להיעלם. גם החבורה שלנו התחילה להתפרק לאט־לאט: דייבי ריי התחיל לקבל שיעורי עזר כדי להתקבל לתיכון מחוץ לדייארי, סיד עבד אחרי הצהרים במזללה עם אימא שלו כדי להרוויח כסף ולעוף מכאן ונורמן התעקש ללוות את אחותו הקטנה לכל מקום למרות שהיא שנאה את זה.

צ׳רלי מק'גי נחטפה ב13־ ליוני 1981 וזה שינה לנו את החיים. אני מאמין שזה גם שינה לנו את העתיד. הפחד וחוסר הביטחון שלנו כילדים דחפו כל אחד מאיתנו למצוא משרות שיש בהן כוח, עוצמה ויכולת לשנות, אבל היו גם כאלה שהפחד דפק להם את הראש, שחשבו שאם ילדה רגילה בעיירה רגילה מוצאת את עצמה באמצע החיים עם סוף מזוויע אז אין בכלל סיכוי בעולם הזה. האנשים האלה סיימו את החיים שלהם בפאב המקומי ולא עשו שום מאמץ לבנות משהו או לשנות משהו בשביל עצמם או אחרים.

לפעמים הבנתי אותם.

היו לילות שהסיוטים עליה היו כל־כך מוחשים שגם אני הרגשתי חסר אונים ונטול תקווה.

אף אחד מהחבורה שלי לא נשאר בדייארי. גם ההורים שלנו היגרו שנים לאחר המקרה ולא אתפלא למצוא את המקום נטוש לחלוטין אם אעבור בו יום אחד. ואולי אמצא אותו משגשג ופורח מחדש עם תושבים שלא הכירו את צ׳רלי או שמעו על אודותיה.

בכל מקרה, אני שמח לספר לכם שצ׳רלי חיה וקיימת. היא הגיעה למשרד שלי בוקר אחד, מחפשת ייצוג משפטי בתביעה נגד בעל הדירה שלה בעיר בה בחרתי לגור ולעבוד כעורך דין. אף אחד מאיתנו לא זיהה את השני, אבל השם הפרטי שלה, הנמשים והחיוך גרמו לי לשאול במבוכה אם זו היא. לאחר שהתלבטה לרגע אם לספר לי או לא, הודתה שברחה מהבית בקיץ של 1981 כי אביה נהג להתעלל בה. בגלל שפחדה ממנו גם לא גילתה לאף אחד שהיא חיה.

לא סיפרתי לה איך היא שינתה לנו את החיים.

לא אמרתי לה כלום.

אולי היא לא נחטפה על ידי אדם אכזר, אבל היא ברחה מהבית בגלל מפלצת. בסופו של דבר, אם ילדה רגילה מעיירה רגילה לא יכולה להיות בטוחה אפילו בבית שלה, סימן שהעיירה שלנו לא הייתה באמת בטוחה יותר מכל עיירה אחרת וששום דבר לא באמת בטוח בשום מקום.