עברית
17 בינואר 2020
אני הרוח
31 בינואר 2020

יעל

 

כל הקשיים שונים זה מזה. יעל שיננה את המשפט הזה כשישבה על ספסל העץ המעוצב בגינה הציבורית המטופחת. השמש שלחה קרניים מלטפות והרוח עברה בעדינות, נוגעת לא נוגעת בפניה, בשיערה. היא הייתה רוצה לשאוף פנימה את האוויר הצח אבל הרגישה לא ראויה לו. מחנק בגרון, צריבה איומה ודמעות דוקרות בתוך ארובות העיניים, מסרבות לצאת.

 

בפעם הראשונה שזכרה שבכתה (בוודאי בכתה הרבה כתינוקת, אבל אינה זוכרת כל־כך רחוק לאחור. מוזר: היא אינה זוכרת את ימיה כתינוקת אבל זוכרת את ילדותו של סבא), אימה ניגשה אל השלולית והרימה את הבובה הרקומה והרטובה והבוצית שהפילה. היה כעס בעיניה והיא לא הייתה בטוחה האם זה בגלל שלכלכה את הבובה היקרה או בגלל הבכי המתגלגל והזועק אל רחמי שמיים, שמשך את מבטי כל עובר אורח. ילדה בשמלה נאה, בקבוקים בשיער, עור חיוור כחרסינה ויבבות של חתול רחוב מרוט. אימה התכופפה עד שהגיעה אל גובה עיניה ובקול שקט, כמעט לוחש, שאלה:

 

״את חושבת שסבא שלך היה בוכה על בובה שנפלה לשלולית?״

 

היא הייתה אז בת חמש וכבר ידעה את התשובה. היא הנידה בראשה מימין לשמאל בצייתנות. לסבא היה מספר על הזרוע. סבא היה גיבור. לסבא הייתה סבתא אחרת לפני הסבתא שלה והיא הלכה לאיבוד שם, במקום הרע. היו לו גם ילדים שהם לא אימא ודוד נחשון ודודה גילה. גם הם הלכו לאיבוד במקום הרע.

לסבא היו אלף סיבות לבכות והוא לא בכה.

 

בפעם השנייה שהעזה לבכות כבר ידעה יותר על המקום הרע שאף אחד לא רצה לקרוא לו בשם אבל לא היה אכפת לה. חברה שלה אמרה לה שהיא לא רוצה להיות חברה שלה יותר והעלבון והבגידה והצער היו כל־כך חזקים עד שהיא התקשתה להכיל אותם. היא החזיקה את עצמה את כל השעות בבית הספר כדי שלא יראו את הכאב (כי בדמעות לא ראויות יש בושה גדולה), התאפקה כמו גיבורה בעצמה (סבא שלך היה בוכה בגלל סתם חברה בוגדנית?) ורק כשהגיעה הביתה לא הצליחה יותר לעצור בעצמה ופרצה בבכי תמרורים. אימה הסתכלה עליה ולא אמרה כלום. היא לא ניגשה לשאול למה אבל גם לא אמרה שאסור לבכות. היא יצאה למרפסת עד שיעל נרגעה ואז חזרה לסלון.

 

בפעם השלישית שתיהן בכו יחד. זה היה בהקרנה של סרט בקולנוע ואלה היו דמעות שקטות שנזלו על הלחיים כמו דליפה חסרת מעצורים. כשיעל שאלה אותה למה בסרטים מותר לבכות, אימה ענתה שאז שוכחים את המציאות ואת הכול וחיים חיים של אחרים. יעל רצתה לומר שלבכות או לא לבכות לפי סולם הסבל של סבא זה גם לחיות חיים של אחרים אבל שתקה. שתיהן אהבו אותו עד כלות; שתיהן העריצו את האיש הגבוה והזקוף עם המספר על הזרוע והבלורית הלבנה והמתנופפת; שתיהן הקשיבו לסיפורים שלו על אז ומה שקרה ופירוט הזוועות שהפכו להיות כמו מספר מקועקע על הנפש ויעל ידעה שכמו אימא שלה, גם היא נידונה להשוות כל קושי וצער בחייה לכל מה שהוא עבר ולחשוב: אם הוא שרד את הקושי הזה, איך אני יכולה להישבר בגלל הקושי שלי?

 

אבל היו ימים כמו היום, שהרגישה נחנקת מדמעות שאסור לבכות, מתביישת שלמרות השמש המלטפת והרוח הנעימה והספסל המעוצב והגינה המטופחת וכל הטוב שזכתה לו – רע לה. פשוט רע לה וקשה. היא כבר אשה בוגרת, היא אשה חכמה; היא יודעת שכל האנשים שונים וכל הקשיים שונים, ועדיין, עדיין, עדיין, לא הצליחה למצוא לכאב שלה מקום. על הגב שלה, הזקוף לכאורה, ישבו זוועות של איש אחר. יקר לה ככל שיהיה, הגלעד של סבא שלה הכביד על הלב ועל הנשמה, והיא – היא רק רצתה לנשום.

 

* את ההשראה לסיפור קיבלתי מאחת העדויות בספר המחקר המרתק על השפעת השואה על הדור השלישי:

Granddaughters of the Holocaust : Never Forgetting What They Didn't Experience by my brilliant sister in law Nirit Gradwohl Pisano