לא ענית

התקשרתי ולא ענית. אני יודעת שאת יודעת שמה שאמרתי לא היה במטרה לפגוע. אבל אני גם יודעת שיש דברים שהשתיקה יפה להם ולמרות שיש כמעט שקיפות מלאה ביננו, לפעמים אנשים רוצים לשמור לעצמם את הפצעים והצלקות שלהם.

לא כל דבר מבריא באוויר הפתוח. לא על כל דבר צריך לדבר.

ובכל זאת העזתי.

העזתי לשאול.

ענית לי.

ואז הלכת.

אני יכולה להצדיק את עצמי, לומר שאת מכירה כל פינה חשוכה אצלי בנפש ושזה רק הוגן שגם אני אוכל להרגיש חופשי לשאול על שלך; אני יכולה לתרץ את הסקרנות הפשוטה שלי בניסיון ליצור שוויון דמיוני למרות שאני יודעת ששתינו נשים שונות לגמרי; אני יכולה להתווכח וגם להיות צודקת אבל המציאות היא שהכאבתי לך.

הכאבתי לך עם השאלות שלי.

ואז הלכת.

הלכת עם חיוך, חיוך מתנצל שהגיע הזמן והגיע הזמן גם לעצור ולחתוך ולהיפרד, חיוך שלא הייתה בו שמחה אלא נימוס. כשאנשים קרובים, שיש ביניהם שקיפות כמעט מלאה, שמים מסכה של נימוס אז כבר אפשר להבין שהמצב חמור.

נתתי לך ללכת כי הצד הפוגע הוא הצד שצריך לשחרר, צריך להיענות לכל הדרישות וצריך לכפר על החטאים. נתתי לך ללכת מתוך מחשבה שעוד רגע תחזרי, גם אם הרגע הזה יהיה שעה או שעתיים או כמה ימים. אבל אחרי שהלכת המחשבה על כמה ימים כבר התחילה להדאיג אותי וחשבתי שאולי הייתי צריכה להיות רגישה יותר. אולי הייתי צריכה לשמור על שתיקה.

לפני שהלכת ביקשתי שתישארי; רציתי לשנות נושא, רציתי לשמח אותך; רציתי להתבדח ולהתלוצץ ולהפוך את החיוך המנומס לחיוך אחר, רגיל, קרוב, אהוב. דווקא נשארת קצת, נתת לי להתבוסס בניסיונותיי הכושלים. חיכית לרגע, למרות שכבר ידעת שלא אצליח להחזיר את הגלגל אחורה.

את נחמדה כזאת.

אחר כך התחננתי שלא תלכי למרות שלא היה לי יותר מה להציע.

ניסית לעזור ולומר: לכי תכתבי סיפור.

איימתי: אני אכתוב עליך.

ביקשת שלא.

ניסיתי להקשיב לך, אבל נכשלתי שוב.

זה מה שכתבתי.

דיוקן – מאת ינאי יהודה-יפת גרדוול 🙂