לנשום

אילולא הכרתי אחת שמתה, אחת שנעמדה ליד חלון פתוח בלילה והתאמצה לנשום ללא הצלחה ואז קרסה בעיוותים על הרצפה עד שנמצאה ללא רוח חיים למחרת בבוקר על ידי השותפה שלה, אולי לא הייתי מפחדת כל־כך.

כאילו שהקושי לנשום עם כל חילוף עונה, החרחורים המתגברים דווקא בלילה והלחץ בחזה אינם מספיקים;
כאילו שהידיים המושכות מטה את צווארון החולצה, האצבעות המנסות לקלף את הגרון ולפתוח לו פתח, אינם מספיקים;

כאילו שסיפורי הזוועות מילדותי כשאימא מיהרה אותי למיון, מפחדת על חיי, אינם מספיקים.

זיכרונות המכשיר שכיסה את אפי ופי ורטט בצליל אחיד ועקבי כאילו כדי להרגיע אבל השתקף מולי במראה כמו חייזר מעולם אחר, מעוררים בי עכשיו געגוע לפתרון הפשוט הזה, ליפול לזרועות אחר עם כל התקף, שמישהו ידאג לי, שמישהו יוודא שאנשום.

אילולא הכרתי אחת שמתה מקצרת, אולי לא הייתי מפחדת כל־כך.

אילולא הייתי לבד עכשיו, ללא אף אחד שישגיח – אולי לא הייתי מפחדת שאלך לישון הלילה ולא אקום.

תמונה: Eugenia Loli