מוט

 

ג׳ונאס היקר

 

אני מסתכל על המוט מחלון המטוס והוא לא נראה יותר מאיים או מפחיד. דווקא הפסגה שלו, מחופה בשלג שסירב להפשיר בשבילנו, מחממת לי את הלב ומעלה שוב דמעות לעיני. כל־כך הרבה התרחש בכל־כך מעט ימים ואני לא חושב שאני עדיין מבין את הכול אבל בליל הרגשות והתובנות מחריש לי את האוזניים (או שהן נאטמות כמו תמיד בזמן ההמראה ומזכירות את הלחץ ההוא במעלה ההר שהיתמר והתרומם והפריד ביני לבין כל מה שרדף אותי כל־כך הרבה זמן).

 

דווקא בדרך, באוויר, בינך לבין הבית אני מוצא את הזמן והמקום לכתוב לך. אני רוצה לסדר את האירועים, להבין אותם; אני רוצה להמשיך לאחוז בהם ולא באמת להיפרד; אני רוצה לשמור אותך קרוב אלי ולו רק בכתב; אני רוצה להסביר לך את מה שלא הספקתי ולהסביר לעצמי שוב ושוב, להזכיר לעצמי שכל זה באמת התרחש.

 

בקושי ישנתי בלילה הראשון. בדרך משדה התעופה לאכסניה לא ממש חשבתי על המשימה שלקחתי על עצמי. גם לפי כן, כשעבדתי בכל מיני עבודות קטנות וחסכתי כסף לנסיעה וקראתי על המקום ועל ההר והתכתבתי איתך וקבענו להיפגש, בכל זמן הזה הטיפוס על המוט היה עובדה, הכרח, החלטה. לא נתתי לעצמי להטיל ספק ביכולת שלי להעפיל על ההר או במה שהטיפוס היה אמור לעשות בשבילי. הייתי נחוש כמו שלא הייתי מעולם והתחושה הזאת, של שליחות ודבקות במטרה, גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי. הייתי שמח באותם ימים שלפני הטיול.

אז הצלחתי לדחוק הצידה את המחשבות הרעות.

זה דבר חשוב, להדחיק, אחרת אי אפשר לנשום.

 

הלילה הראשון באכסניה, בחדר עם הנוף למוט, היה מהלילות שלא הצלחתי להדחיק שום דבר. ההר התנוסס מולי כמו צל ענק, אפל ומאיים.

 

תמיד הייתי קטן יחסית: רזה, צנום, דחלילי. בילדות הייתי ״החלשלוש״, בגיל ההתבגרות נראיתי כמו נערה קצוצת שיער ומאז התיכון ועד היום מכנים אותי ״ההומו״. העובדה שאכן הייתי חלשלוש, סוג של נערה וכנראה גם הומו לא הייתה חשובה כמו התווית שנתלתה עלי, זו שקבעה: ״כאן צריך לצחוק״. הדרך שבה כל אדם, שלא היה ההורים שלי, הסתכל עלי מלמעלה למטה וכבר קבע לעצמו מי אני לפני שהספקתי להבין לבד, הצטרפה להסכמה הכללית שקבעה פה אחד שאני איש קטן מאוד, בכל מובן.

זה רדף אותי בכל מקום, – ה״איש קטן מאוד״ הזה, ובלילה ההוא עמדתי קטן מאוד מול הר גדול מאוד. ופיוטי ככל שזה נשמע, במציאות זה היה מחריד.

 

בבוקר, עייף וכבר מיואש, לא הצלחתי להילחם בהן, במחשבות הרעות, והן השתלטו עלי ועל כל מה שראיתי: ההר היה גבוה מדי והחדר מחניק מדי והמראה הציגה משוחרר טרי מהצבא שהיה צעיר מדי וחסר דעת ובה בעת גם זקן וחסר יכולת. התיק שארזתי למסלול היה כבד מדי ובגדי הטיולים החדשים היו נוקשים מדי והרגישו כמו תחפושת. רק העיניים השתקפו אלי חזרה, כנות, מתחננות: ״אל תעשה את זה. תעצור עכשיו. כמה השפלה אתה רוצה עוד להעמיס על הכתפיים הצרות והגרומות שלך?״

הייתי יכול לתת לעצמי כמה נקודות זכות שבכל זאת יצאתי מהחדר, אבל מצב הרוח שלי כבר היה מזופת וידעתי, פשוט ידעתי, שכל הטיול הזה נועד לכישלון.

 

חדר האוכל של האכסניה היה עמוס מטיילים עליזים ופטפטנים. שנאתי את כולם; לא רק בגלל השמחה והרעננות אלא בגלל שהם נראו בדיוק כמו החברים לכיתה בבית הספר היסודי, בתיכון, בצבא. אנשים תמיד נראים טוב יותר מהצד; תשים אותם במצב שבו מתעללים באחד כמוני ותראה איך החיוך שלהם מתעוות והעיניים מבריקות מהתלהבות אלימה וכמו כלבים הם חושפים שיניים והרוק שלהם מטפטף רעל והידיים שלהם רק מחפשות מה לעשות; או שהם רק מסתכלים מהצד או שהם מרכינים ראש ופוסעים לאט אחורה, נבלעים ברקע, מונעים מהאחרים לשים לב שגם הם קיימים וגם הם יכולים להפוך בקלות לקורבן, בדיוק כמוני.

 

הרכנתי את הראש מתוך הרגל, מתחמק מקשר עין וניגשתי אל המזנון העמוס רק כדי לבהות בו ולהבין שאני לא רעב. כעסתי על עצמי; כעסתי על עצמי שלא ישנתי מספיק טוב לפני הטיול, שאני אמור לאכול לפני היציאה למסע ואני לא עושה את זה עכשיו. הרגשתי כאילו כבר ויתרתי לפני שהתחלתי וכל השבועות שקדמו לטיול, כל התכנון, כל החסכונות וכרטיס הטיסה, הכול היה סתם.

 

לקחתי לחם דגנים טרי, גבינות, סלט ירקות, דג מעושן ודייסה חמה. המשכתי להעמיס על המגש שהפך כבד יותר ויותר ולמרות שלא רציתי לאכול, הבחירה יצרה תחושה כאילו כל דבר שלקחתי כבר נכנס לי לבטן ועובר לשרירים ונותן לי כוח להמשיך.

 

אחר כך הרמתי את הראש. לא הייתה לי ברירה; הייתי מוכרח למצוא מקום לשבת ולהניח את המגש העמוס עד גיחוך. להניח אותי במקום נסתר לעין, אותי ואת הבגדים שלחלוטין לא התאימו לי. הידיים שלי רעדו מכובד המשקל, הרגליים שלי רעדו מהפחד שאפיל אותו והפנים שלי נשטפו זיעה. העיניים שלי התרוצצו משולחן לשולחן, מנתרות בעצבנות כמו עכברים מבוהלים, נזהרות שלא לפגוש בעיניים של מישהו אחר, שלא לגרום לו לראות איזו מין בדיחה עצובה הייתי.

 

ואז ראיתי אותך.

 

ישבת בקצה חדר האוכל ליד חלון גדול והיית לבד. אכלת לאט, בנחת. מדי פעם הצצת בספר שהיה מונח על השולחן אבל לא ברחת אליו, לא התחבאת מאחוריו כמו שאני נהגתי לעשות. בשבילי ספרים היו רק תירוץ, דרך למנוע מאנשים ליצור קשר, לדבר או לצחוק עלי. לא תמיד זה עבד, לפעמים הספר עצמו היה הזרז והסיבה להצקות, אבל במקומות זרים הוא תמיד עזר.

 

לא הכרתי אותך מלבד התמונה שראיתי באתר מדריכי הטיולים. בחרתי אותך כי חשבתי שיש לך עיניים טובות. היה לי קשה לבחור מדריך – תאר לעצמך שהייתי בוחר בטעות אחד מהכלבים הטורפים שהיה עושה ממני צחוק כל הדרך. טוב, אז עוד לא ידעתי אם תהיה כזה. הסתכלתי עליך רגע ופתאום הרגשתי את המגש הכבד ומיהרתי להצטרף אליך, מפחד שהרגלים שלי, שהפכו נוזליות יותר ויותר מרגע אל רגע, עלולות להפיל אותי על הרצפה עם הפרצוף בתוך הצלחת. החרדה הזאת ליפול, להיכשל, להשפיל את עצמי בציבור הניעה אותי וגרמה לי לשמוט בחבטה את המגש על השולחן שלך ברעש גדול.

 

לא התכוונתי להבהיל אותך.

לא התכוונתי שהרושם הראשוני שלך ממני יהיה של צעיר רדוף ומזיע.

אבל התגובה שלך הרגה אותי – הרגה אותי במובן חיובי, אני לא יודע איך להסביר את זה ממש: היא לקחה את כל מה שחשבתי על אנשים ואת כל הקשרים האיומים שהסתבכו אצלי בחזה ובבטן כשחציתי את חדר האוכל ובמכה אחת (אולי המילה מכה, שאפשר להבין למה אני תמיד גולש אליה לא מתאימה) בעצם בנגיעה אחת עדינה  פרמת אותם בין רגע.

 

התרוממת הר אדם שכמוך, רחב כתפיים וחזה, והסתכלת אלי במבט כל־כך רך ומודאג, ההפך המוחלט מהגוף הגדול והמאיים שלך.

 

״קרה משהו, נערי?״ שאלת, ״אתה מרגיש טוב?״

 

הסתכלת עלי ולא סביבי; הסתכלת אלי, על הפנים שלי ודיברת איתי ממש ופתאום הרגשתי נוכח, קיים. המחווה הזאת שאולי נראית לך מובנת מאליה, הרגה אותי. אולי אם תבין את זה, תבין גם את כל השאר. כי אתה כזה ג׳ונאס, איש גדול עם לב גדול אפילו יותר ואתה רואה את האנשים ומה הם רוצים וצריכים, כמו החוואי ההוא שפגשנו בדרך, שהזמין אותנו לארוחת צהרים והבטחת שנעצור אצלו כשנחזור כי ידעת שהוא צריך את הכסף, למרות שארנה האביסה אותנו כאילו היינו יתומים מורעבים.

אולי היינו יתומים, אני ואתה. אולי היינו באותו הרגע ילדים של אף אחד שמצאו נחמה וחמלה אחד בשני, אבל אני מקדים את המאוחר.

 

מה שאני מנסה לומר הוא שאתה מיוחד; אתה מסרב להאמין בזה, כי לדעתך כל אדם חייב להיות שם בשביל האחר, לסייע ולעזור, אבל חיים שלמים ואומללים לצד אנשים מסוג אחר רק מדגישים את האיכויות השמימיות שלך בעיני, ואולי אם אתה צודק ויש עוד אנשים כמוך בעולם, אז אולי לא אהיה שוב אומלל אחרי שאחזור הביתה.

 

״אני בסדר,״ עניתי לך והתיישבתי.

ניסיתי להירגע מכל המחשבות הרעות שהתישו אותי, מהעייפות ומההכרה שמישהו פתאום הסתכל עלי וראה אותי ואני פשוט התבלבלתי כי לא הייתי רגיל ליחס כזה וגם בגלל שעוד לא ידעתי אם אני באמת בסדר.

 

״אולי אביא לך קפה או תה או מים?״ שאלת ורק אז שמתי לב שלא לקחתי שום שתיה, רק הרים של אוכל.

 

״מים, תודה.״

 

לא הייתי צמא – רק רציתי שתלך לרגע, שאהיה לבד ואנסה להבין מה התרחש בשנייה הזאת שנפגשנו.

הקשרים שנפרמו רק לפני רגע נתפסו שוב אבל בצורה שונה.

 

כבר הייתי מוכן לחייך ולהציג את הגרסה הישנה של ״שמי נועם ואני בחור חביב ונוח להיות איתו, לא צריך יותר מדי ובעצם, רק תאמר לי מה אתה רוצה ואני אביא לך״ אבל משהו התמרד בי, אותו כוח שהניע אותי להגיע עד נורבגיה. הקול הצרוד והעקשן שבקע כמעט אחרי כל נפילה ותקיפה והשפלה; הקול שלימד אותי מהי נחישות ושגער בי עכשיו: ״מרוב מסכות כבר אי אפשר לראות אותך.״

 

כל־כך רציתי שתחבב אותי כמו שאני, גם אם אני לא יודע מי אני בכלל. כל־כך רציתי שתמשיך להסתכל עלי בצורה שהוכיחה לי שאני אדם ולא רק ״איש קטן מאוד״. לא היה לי אכפת שאתה ״איש גדול מאוד״ ושאנחנו הולכים לטפס יחד על ״הר גבוה מאוד״. פתאום הפחד להיכשל במשימה שלקחתי על עצמי זז קצת הצידה ופינה מקום לפחד נוסף: האם אצליח לשמר את הנעימות שלך כלפי גם אחרי שתראה מי אני?

 

חזרת עם כוס מים ובכל זאת חייכתי (האם החיוך הזה היה מסכה?) והודיתי לך.

 

״נעים מאוד, אני ג׳ונאס,״ לחצת את ידי והתיישבת חזרה במקום. ״אתה בטוח שהכול בסדר?״

 

״כן, אני קצת עייף. לא באמת הצלחתי לישון הלילה.״

 

קמט ארוך במצח הגדול שלך העמיק ולרגע נבהלתי שאמרתי את הדבר הלא־נכון אבל אתה רק חייכת שוב ואמרת:

 

״הימים קצרים כאן והלילה ארוך. נלך כמה שנלך ויהיה לך זמן לנוח שוב בלילה.״

 

סיפרת לי על ארנה, חברה טובה שלך שקבעת לעצור אצלה ועל נזיד הבשר שהיא הבטיחה להכין לארוחת ערב. אמרת שהדרך יחסית קלה ושממנה אל הפסגה זה החלק הקשה, כך שאתה בטוח שאני אסתדר היום. אמרת לי להתחיל לאכול ובחנת בסקרנות את כמות המזון שהייתה מונחת לפני, תוהה אולי איך כל הדברים האלה ייכנסו לגוף קטן כמו שלי. סיפרת לי שכל המטיילים כאן הולכים לראות את הפיורדים והאגמים ושאנחנו בטח נהיה היחידים שמטפסים על המוט.

 

ניסיתי לשמוע ביקורת במילים שלך, עצב או אכזבה על הבחירה שלי, המשונה, אבל היה נדמה שאתה דווקא שמח להתרחק מכולם. לא היה כפל משמעות במילים שאמרת והיה לי קל להקשיב לך. נהניתי להקשיב לך. דיברת איתי והתייעצת איתי כאילו שדעתי שווה משהו: האם לארוז עוד חטיף לצהרים והאם ללכת דרך המרעה או דרך הנחל ואני השתדלתי בכל כוחי להיות ראוי לשיחה הזאת – אמרתי שאני לא רעב אבל שאני יודע שכדאי שאוכל ובטח שכדאי לארוז משהו לצהרים. לא שפטת אותי, לא כעסת עלי, לא אמרת: ״אתה מוכרח לאכול, הרי רואים שאתה דחליל ושלא יהיה לך כוח ללכת״; לא אמרת: ״האוכל לא יעזור, חלשלוש כמו שאתה נראה, אני בטח אצטרך לשאת אותך על הגב שלי״; לא אמרת: ״אולי בעצם עדיף שלא נצא למסע״; לא אמרת: ״סבתא שלי נפטרה ואני חייב לעזוב.״

 

יצאנו לדרך ושאלת אותי על ישראל ועל החיים במושב וכמה הוא שונה מהכפר עם שדות המרעה שלמרגלות ההר; שאלת על הפרות והעזים והתרנגולות וסיפרתי לך על הנופים בבית, על הרגעים הקסומים לקראת ערב כשהייתי יוצא לשבת על גג הטרקטור שחנה בשדה החיטה ומסתכל על השמש שוקעת להרים ועל הצל יורד לאט כמו מסך על פני השדה הצהוב. נכון שלא סיפרתי לך למה הייתי הולך לשם כל ערב; לא סיפרתי לך ששיקרתי להורים שלי שאני יוצא עם החבר׳ה, שיש לי ״חבר׳ה״; לא סיפרתי לך על החבר היחיד שהיה לי, שממש התנצל כשהסביר לי שהוא לא יכול להסתובב איתי יותר כי כל המושב מדבר עלינו וחושד גם בו; לא סיפרתי לך על הדברים האלו, לא כי ניסיתי למצוא חן בעיניך, אלא כי רציתי לחלוק איתך רק את הדברים היפים, כי אתה היית יפה, והנוף יפה והרגעים שהלכנו ביחד היו יפים.

 

אחרי שנפרדנו מהחוואי ההוא שהבטחת לו שנבקר בדרך חזרה, הסברת לי שעם בוא האביב כולם רוצים לצאת לראות את הפריחה והולכים דווקא לכיוון ההפוך, לאגמים, לפיורדים, למפל הצבעים שהשתקפו במים ומעט מאוד מפנים את גבם לאביב ומטפסים למקום שבו השלג מסרב להפשיר.

 

שמעתי את השאלה שלך עוד לפני שפצית את הפה.

 

״למה אתה רוצה לטפס על המוט?״

 

דווקא רציתי לספר לך, הרגשתי שאני יכול לספר לך וזו כבר הייתה הרגשה משחררת אבל אף פעם לא אמרתי את הדברים האלה בקול. הם שוחזרו שוב ושוב במחשבות ואם הייתי פותח את הפה ונותן לכל הכיעור הזה לצאת… לא רציתי לתת לכל הכיעור הזה לצאת. לא רציתי להרוס את אשליית היופי שבטיול. אז עוד לא ידעתי אם ההליכה איתך הייתה אמיתית או אשליה, האם באמת היית מי שהצגת בפני או שזה היה חלק מהתפקיד שלך כמדריך – להיות נחמד ולהביע עניין. אני יודע שזה בוודאי פוגע בך לחשוב שאולי חשבתי ככה, אבל עכשיו, על גבי הנייר ולאחר כל מה שלמדת עלי, קל יותר לומר את הדברים האלה. אתה מבין, לא יכולתי להרשות לעצמי להאמין שזה אמיתי, שאתה, איש עצום ויפה שהשיער הארוך שלו אסוף אחורה ברישול והפנים השזופות מלאות קמטי חיוך, מסתכל עלי כשווה ערך. לא יכולתי להאמין שאתה, גבר הרפתקן ובעל ניסיון, הולך איתי, לא לפני ולא אחרי, לצידי ממש וחושב שיש לי משהו מעניין לומר.

 

עצם ההליכה ביחד הייתה בשבילי משהו כל־כך מיוחד ואילו הייתי מתחיל לספר לך על כל המכות שחטפתי, הבדיחות מצד התלמידים והמורים, הפחד לספר להורים כי הייתי הבן היחיד, התחושה האיומה שאני לבד בכל המערכה הנוראית הזו, שנבחרתי בעל כורחי לשחק בה את ליצן החצר, כל האשליה הזאת של היופי והיחד הייתה מתנפצת ומה היה נשאר? גם אם היית ממשיך להיות אדיב ואכפתי, מה הייתי אני הופך להיות?

 

כנראה שהתעכבתי הרבה זמן בתגובה שלי או שהרגשת שהתשובה קשה לי, ועברת נושא. סיפרת על התיירים הישראלים האחרים שפגשת, שלמדת שכולם תמיד יוצאים למסע אחרי השחרור מהצבא ושאלת אותי אם בדיוק השתחררתי. עניתי שכן. הסתכלת עלי בפליאה והתפעלות, כאילו העובדה שהייתי חייל הוסיפה לי איזה נופך גברי ופרצתי בצחוק. לא יכולתי לתת לך לחשוב עלי משהו כזה, אמרתי שהייתי חייל גרוע וחלשלוש. השתמשתי בכוונה במילה חלשלוש. נדת כאילו שלא הסכמת עם הצורה שבה דיברתי על עצמי ואני רק חיבבתי אותך יותר.

 

המשכנו להעפיל לאט במדרון המתון, עוזבים את שדות המרעה מאחור ופוסעים על אדמה סלעית וקשה ששיחים וקטעי דשא קטנים הוסיפו לה צבע. הסתכלת על השעון ועל מיקום השמש בשמים ואני הסתכלתי עליך. חשבתי לעצמי שמרוב שאני חושב עליך אני לא חושב עלי ושזו הרגשה נחמדה, אבל אולי גם מסוכנת. אולי גם זה סוג של בריחה: לא לחשוב מה אני עושה פה, למה, האם המסע הזה יעזור במשהו או שהכול חסר תוחלת. ככל שהרחקתי את המבט שלי ממך כך שקעתי פנימה אל הביצה שקראתי לה ״המחשבות הרעות שלי״ אבל אתה לא נתת לי הזדמנות לטבוע.

 

״יש לנו זמן. יש מקום בדרך שאתה חייב לראות – זה יאריך את הטיול באיזה חצי שעה, אבל יש לנו זמן.״

הסתכלת עלי בהתלהבות ממתיקת סוד והמחשבה שאתה רוצה לסטות מהמסלול רק כדי להראות לי משהו ריגשה אותי. אז הבנתי שזו לא אשליה, שאתה באמת נחמד, שאתה מחבב אותי, שאתה רוצה להעניק לי משהו שלא היה חלק מהחוזה שחתמנו עליו.

 

סטינו מהמסלול המסומן ופנינו מערבה, ממשיכים בקו ישר מסביב למרגלות ההר עד שעמק זרוע פרחים נגלה לעינינו. קראתי הרבה פעמים בחיי את הביטוי ״נשימתי נעתקה״ אבל זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי ככה. מגוון הצבעים והמרחב העצום נראו כמו ציור של מונה, כמו יופי אלוהי, אבל זה לא היה ציור: זה היה אמיתי. משהו בי התרחב מבפנים, תחושה של התעלות והכרת תודה. הסתכלתי עליך והודיתי לך וחייכת חיוך רחב והיית מרוצה כל־כך עד שהתחשק לי לנשק אותך.

 

אף פעם לא נישקתי אף אחד. זה לא היה עניין של תשוקה, אתה מבין? זו הייתה התרוממות נפש, רצון להביע את האהבה שמילאה לי את הלב באותו רגע. אהבתי אותך כמו שאהבתי את הפרחים ואת העמק ואת עצמי. כן, לרגע אהבתי את עצמי והיה לי טוב.

 

ישבנו לאכול צהרים יחד. אמרת שבאנגלית יש ביטוי שאתה אוהב״To Break Bread״ ושלחלוק ארוחה עם מישהו זה כמו לאשר את הידידות, האמון וביטחון שיש ביניכם.

מסיבה לא ברורה זה דווקא העציב אותי. העניין הוא, ג׳ונאס, שאני לא רגיל להיות מאושר, ולפעמים קל יותר כשאין לך משהו מאשר כשיש לך ואתה מאבד אותו ואני חושב שבאותו רגע, כשהרגשתי שאתה מציע לי משהו שלא נתקלתי בו קודם בעבר, פחדתי – כל־כך פחדתי, שעוד רגע הוא גם ייעלם.

 

המשכנו ללכת. המוט התנשא מעלינו. העלייה הפכה קשה יותר ויותר, צעד ועוד צעד. עצרתי לשתות מים אבל הרגשתי מסוחרר. המוט הביט בי מכל זווית, ממתין, אולי מצפה, שאכשל. לא חשבתי עליך ואיך טיפסת בקלילות חסרת מאמץ –  לא הייתי טיפש להשוות בינינו. לא חשבתי גם איך שעצרת כל כמה צעדים וחיכית לי. התעלמתי מהדאגה שהייתה לך בעיניים. המחשבות הרעות הציפו אותי בחבורות ובמטחים של זיכרונות. כל מעידה כאן הזכירה לי מעידה אחרת; כל החלקה על הסלעים הרטובים הדהדה זיכרון של בעיטה; כל רצון לוותר הרגיש כמו כל הפעמים שנמלטתי, חבול ופצוע. רחוק ככל שאטוס, גבוה ככל שאטפס – לא אצליח להתחמק מהם. הם נעוצים אצלי עמוק בתודעה, הם חלק ממני, הם אני ואני יודע שאני חלשלוש חסר יכולת ולא יוצלח, אפס מאופס.

אני לא יכול.

אני לא יכול.

אני לא יכול.

 

משהו נשבר בי כשהושטת לי יד לעזרה. ראית את זה אצלי בעיניים ונבהלת. ראיתי בך אדם שרואה בי אדם, היחיד שלא חשב שאני איש קטן ולא יוצלח. ברגע שהושטת לי את היד, הוכחת לי אחרת. גם אתה, אפילו אתה חשבת שאני לא מסוגל.

 

״אתה יכול ללכת,״ נבחתי בקוצר נשימה. ״אתה יכול להתקדם הלאה.״

 

חשבתי שבכל זאת תישאר, שתגיד משהו שקשור לעובדה שאתה מדריך כדי לתרץ את העובדה שאתה דואג לי.

 

״בסדר. תמשיך בקו ישר. הבקתה של ארנה ממש קרובה. אני אחכה לך שם.״

 

הסתובבת והלכת.

 

דמותך העצומה התרחקה יותר ויותר, ואחרי כמה צעדים ראיתי את הבקתה. לא עזבת אותי באמצע שום מקום, היית בסדר גמור. אני יודע שהרגשת אשם, אמרת לי מאוחר יותר, אבל לא כעסתי עליך; הבנתי אותך.

 

השמש התחילה לשקוע ואותו מסך של צל מוכר משדות החיטה נגע ברגלי והמשיך להשחיר את מעלה ההר. אורות הבקתה האירו באור צהוב ויכולתי לראות את הצללית שלך לצד צללית של אישה. המשכתי לטפס כמו אדם שנואש מחייו ונודד חסר מטרה.

חשבתי: זה היה החלק הקל של הטיול.

חשבתי: אין סיכוי שאני אצליח לטפס מחר.

חשבתי: אתה יודע שאין סיכוי שאצליח ואני לא יודע איך אתה הולך להגיד לי את זה הערב. אולי עדיף שאני אגיד לך קודם ואחסוך את ההשפלה. אולי עדיף שאני אהיה זה שמבטל את כל העסק.

חשבתי: אין מצב שההומו הזה מצליח לטפס על המוט ומיד חשבתי עליו.

 

מכל האנשים הנבזים שפגשתי בחיי הוא היה השוט הכואב ביותר, לקח לו הרבה זמן לשבור אותי והאשמתי את עצמי שלא עצרתי אותו קודם, שלא דיווחתי או ערקתי או נלחמתי.

 

למפקד שלי בצבא קראו שלמה בן עטר. הוא היה מבוגר ממני בשנה וקצת, נמוך וקצת עגלגל. כשהוא עמד מול הכיתה היה דבר אחד שעניין אותו: כבוד.

 

כשהחיילים צחקו עלי שאני ״הומו״ הוא שמע ולקח אותי לשיחה ואמר בקול מאוד רציני:

 

״הומואים מתקלחים לבד. אני צריך להגן על החיילים שלי, לא יכול להיות שאתה תנצל אותם ככה.״

 

חשבתי שהוא צוחק אבל העיניים השחורות שלו לא מצמצו כשהוא פקד עלי להתקלח כל לילה בשלוש אפס אפס. תבין ג׳ונאס, אחרי יום אימונים מפרך, כשיש מעט שנות שינה וכשלא נשאר הרבה זמן לישון והמים קפואים, זה בערך הדבר הכי נוראי שאפשר לדרוש מבן אדם. לא התכוונתי לציית אבל כמו חיה טורפת הוא ארב לי וכשראה שאני לא מגיע, התחיל להופיע כל לילה בשלוש אפס אפס ולהעיר אותי. הוא ליווה אותי למקלחות וחיכה בחוץ. עשיתי את עצמי כאילו אני מתרחץ אבל הוא הבין את זה מהר מאוד.
אז הוא נכנס איתי פנימה.
הוא פקד עלי להתפשט מולו.

הוא פקד עלי לעמוד מתחת המים ולהסתבן.

הוא הסתכל עלי רועד וביקש שאסתבן שוב, שאשטוף את הגוף טוב־טוב והוא התבונן.

הוא עמד והסתכל עד שהחליט שאני נקי, הסתובב ויצא.
כל לילה הוא העיר אותי.
כל לילה הוא הסתכל עלי.

כל לילה קפאתי עד שחשבתי שאני לא יכול להרגיש יותר כלום ואז חזרתי למיטה והרגשתי את הכול. הוא לא נגע בי; הוא לא עשה לי שום דבר; הוא רק הסתכל עלי כל לילה וכל לילה המבט שלו היה מלא תיעוב וגועל.

אחד החיילים שם לב שמשהו לא תקין התרחש, גילה את העניין ודיווח עליו. הוא נעצר ונשפט אבל המבט שלו נשאר איתי, כל לילה.

אני לא צריך אותו כדי להרגיש את אותו תיעוב וגועל מעצמי.

אני לא יכול שלא להרגיש תיעוב וגועל מעצמי.

 

מצאת אותי ערום ובוכה מחוץ לבקתה. צרחתי על המוט בעברית: ״מה הר יכול לעזור?״ או ״איך הר יכול לשנות את זה?״

אני לא זוכר שהתפשטתי; אני לא זוכר את הפעולה עצמה, לא באותו ערב מול ההר ולא בשום לילה מהלילות ההם; אני לא זוכר את ההתפשטות. אני זוכר רק את המבט שלו, החודר, המשפיל;  אני זוכר איך כל פיסה של ערך עצמי נעלמה עם המים בפתח הביוב הצבאי.

אני זוכר במעומעם את הקשר בין הגועל לבין הצורך להתקלף עד שלא נותר מעלי כלום, למרות שגם העירום לא הספיק. אני חושב שיצאת רגע לפני שהתחלתי לתלוש גם את העור של עצמי.

 

היית מבוהל לגמרי וכיסית אותי עם הבגדים שלי שהיו על האדמה וכשסירבתי להפסיק לצעוק פשוט הרמת אותי והכנסת אותי פנימה. ארנה ואתה ישבתם צמודים אלי על הספה וכיסיתם אותי בשמיכות ושפשפתם לי את הגוף שכמעט קפא מהקור ההררי. הריח של הנזיד גרם לי להקיא.

לא הרשתי לך לקחת אותי למקלחת, ממש צרחתי ואתה הובלת אותי בחזרה לחדר וניגבת ממני את הקיא עם מטלית לחה.

העיניים שלך היו לחות, גם.

חשבתי שאני רואה את זה דרך הדמעות שלי ואני בטח טועה כי כל העולם נראה רטוב מבעד לאגמים המלוחים שהציפו לי את העיניים.

אתה בכית וההבנה הזו כל־כך הממה אותי, שהיא גרמה לי להפסיק לבכות בעצמי.

 

בבוקר הצטרפת אלי למרפסת עם שתי כוסות קפה. ארנה עדיין ישנה. האוויר היה צונן והשמש לא מיהרה לזרוח למרות שפסים ורודים־כתומים התחילו לצבוע את השמיים. ישבנו יחד מביטים במוט וכשלא הראית סימן שאתה מתכוון לדבר למרות שהשאלות בעיניך זעקו לתשובה, הסברתי לך הכול. סיפרתי לך הילדות שלי ועל הצורה שבה אנשים ראו אותי כל הזמן, על איך שאני ראית את עצמי; סיפרתי לך על המפקד ועל מה שהוא עשה לי, על המקלחות ועל ההשפלה; סיפרתי על התיעוב העצמי שדבק בי מאז ואיך שהכול הוביל אותי לכאן, למוט.

 

״מוט בעברית זה כמו מקל,״ אמרתי. ״לקראת סוף השירות, כולם תכננו את הטיול של אחרי הצבא והחיילים בכיתה התחילו להתבדח לאן כל אחד צריך להגיע. כשהגיעו אלי כולם שרו: ״על איזה הר ההומו רוצה לעלות? על המוט! על המוט! על המוט!״ המפקד רצה להבין על מה הבדיחה. הוא נעמד ליד השולחן שלנו וממש הרגשתי שהוא יודע שזה עלי. כשהוא הבין הוא הסתכל עלי באותו מבט שהוא נעץ בי כל לילה ואמר: ״אין מצב שההומו הזה יצליח לעלות על המוט!״ ואז הסתובב והלך.

 

הוא רצה שהאפסיות שלי תרדוף אותי לכל מקום ולמרות שלפעמים זה באמת קורה, באותו רגע החלטתי שדי, שאני לא יכול לסבול עוד רגע אחד בחיים האלה שבהם אני האיש הקטן שלא יכול, ההומו החלשלוש, האפס המאופס.

החלטתי שאני אטפס על ההר המזורגג הזה.

אני אטפס על המוט.

 

המשכת לשתוק. סיימנו את הקפה וארנה התעוררה והכינה לנו ארוחת בוקר. אכלנו בשתיקה וארזנו את התיקים. נפרדנו מארנה שהסתכלה עלי כמו שכל אדם נורמלי היה מסתכל על איש שצרח עירום על הר ואז הקיא בסלון.

צעדנו במעלה ההר ולא ניסיתי לחשוב מה אתה חושב עלי עכשיו. לא הייתי צריך; ראית מה שראית ושמעת מה ששמעת ועדיין היית איתי שם. ואני חשבתי ששדה הפרחים הייתה המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיי… העלייה דרשה ממני את כל הכוחות הגופניים והנפשיים שהיו בי, אבל הרגשתי קליל יותר, מסוגל. בסופו של דבר להוציא את כל הכיעור החוצה היה כמו לירוק ארס מהגוף. לא ידעתי כמה רעלים עוד נשארו בתוכי, אבל לבטא את הכאב במילים לא השחיר את העולם, לא הרתיע אותך או גרם לך לרצות לברוח ממני.

 

אלה היו רגעים של חסד; דממה ואוויר צלול וקר. השרירים שלי כאבו ממאמץ אבל הכאב היה משכר. הרגשתי שהוא מעצב אותי מחדש, יוצר גרסה טובה יותר, אחת שיכולה ותצליח.

זו לא אשמת אף אחד שהרוח התחילה לנשוב.

היא העיפה את השלג שסירב להיכנע לאביב וחסמה את שדה הראיה שלנו.

היינו קרובים לפסגה ועוד רגע יכולתי להגיע ולהתמוטט בהתרגשות על המוט, אבל לא הצלחתי להתקדם. גם אתה החלקת ונפלת פעמיים אבל ראיתי שהיית נחוש שנגיע, שאני אגיע ויהי מה.

זה נגע לליבי, המאמץ שלך להשיג את המטרה שלי.

 

מצאתי מסתור מאחורי סלע גבוה, האחרון לפני הקטע הסופי. נשענתי מאחוריו וקראתי לך. לא שמעת אותי. הרוח ייללה בפראות אבל לא כעסתי עליה; הסתכלתי עליך וחשבתי שהשגתי משהו חשוב הרבה יותר. הבחנת בי וחזרת אחורה.

 

״למה עצרת?״

 

״זה מסוכן.״

 

״מה?״

 

הצמדתי את הפה שלי לאוזן שלך ומשהו בקרבה הזאת בינינו המיס את הקור שעטף אותי.

 

״זה מסוכן. אנחנו חייבים לעצור.״

 

האף שלך שפשף בליטוף את הלחי שלי כשקרבת את פיך לאוזני.

 

״נשאר לנו עוד קצת. ממש עוד קצת.״

 

״זה לא משנה, ג׳ונאס. הגענו עד לכאן. זה בסדר. אני מבטיח לך שזה בסדר.״

 

״אני לא אתן לך לוותר.״

 

״זה לא ישנה אותי, ג׳ונאס. ההר לא ישנה אותי. אתה שינית אותי.״

 

״אתה יודע מה זה ״מוט״ בנורבגית?״ קרבת את פיך אל אוזני שוב ונשענת קצת יותר על פני, ״מוט זה אומץ.״

התרחקת ממני והושטת לי יד.

 

חשבתי לרגע שאולי זה הדבר המטופש ביותר לעשות.

חשבתי שזה אולי זה הדבר הכי מדהים שאפשר לעשות.

חשבתי שהייתי רוצה לעשות את זה איתך.

 

לקחתי את היד שלך והמשכנו ללכת הלאה. הלכנו נגד הרוח המשתוללת והאחיזה שלך בי נסכה בי ביטחון. עצמתי את העיניים ונתתי לך להוביל. אחרי כמה שניות פקחתי אותן שוב והמשכתי ללכת. בשלב מסוים היא נכנעה, הרוח, עברה להטריד הר אחר והגוף שלי כמעט קרס בו במקום; פתאום הכוח המתנגד נעלם ולא היה מה שיחזיק אותי.

הרגשתי חופשי.

 

לא עזבתי את היד שלך עד שהגענו לפסגה. אז הרפת ממני והלכת לשבת על אחד הסלעים.

בכיתי כמו ילד קטן. העדר החמצן, התשישות, האושר והגאווה, הנוף המופלא; הפיורדים, האגמים, שאר הפסגות שסביבנו ושדות של פרחים שנפרשו על פני חלקות עצומות – הרגשתי את כולם. כולם היו אני ואני הייתי חלק מהם.

פתאום זה היה בסדר להיות איש קטן מאוד.

על הפסגה של המוט כל אדם היה איש קטן מאוד, אפילו אתה, ג׳ונאס, היית קטן פתאום. קטן אבל עצום.

ההרגשה הזו של שייכות, של אישור לקיום שלי, הייתה נס שקרה לי. כמה דקות קודם, חשבתי שכל מה שרציתי היה שמישהו יאהב אותי, שיהיה לו אכפת, אבל עכשיו, למעלה, כשהייתי אחד עם הגדול־הגדול הזה, הבנתי מי אני בעולם והבנתי שאני בסדר.

אתה, ג'ונאס, גרמת לי לאהוב את עצמי.

 

 

שלך,

נועם.