עיצוב להפרעה

 

נדב שמע את הבלגאן לפני שראה אותו ולכן לא הופתע כשהלקוחה שנשלח אליה פתחה את הדלת בפראות, לחייה סמוקות, שיערה אסוף ברישול ועיניה טובעות בים של עייפות. הוא חייך בנימוס, מדמיין איך, כשיסיים את עבודתו על הבית, היא כמעט תתעלף מרוב הכרת תודה, הילד שלה יזהר מנחת והוא יעזוב אל עבר השקיעה כמו במערבונים שאהב מאז ילדותו.

 

״מה אתה רוצה?!״

 

חוסר הסבלנות שלה לא פגע בו, ההפך – רק גרם לו להרגיש נחוץ ביותר.

 

״גברת יעקבי, אימא שלך שלחה אותי כמתנה.״

 

האשה, מירי, הסתכלה עליו מלמטה למעלה בגבה מורמת.

 

״אתה חשפן?״

 

״לא.״

 

היא טרקה את דלת.

 

זה עוד לא קרה, חשב לעצמו. הוא ביקש מגברת יעקבי שתעדכן את הבת שלה לגבי כל העניין אבל היא כנראה שכחה. הוא דפק שוב.

 

״שינית את דעתך?״ מירי הסתכלה עליו במבט שגרם לו להרגיש קצת אי־נוחות. ״אני לא צריכה שזרים יכנסו אלי הביתה ויגידו לי מה טוב לילד שלי, אבל חשפן יכול להיות דבר מרענן.״

 

אז גברת יעקבי לא שכחה, כנראה.

 

״אני לא מתכוון להגיד לאף אחד מה לעשות. אני אעבוד לפי הרצונות של הילד, יקיר, נכון?

 

״אני כבר עובדת לפי הרצונות שלו; המורה שלו עובדת לפי הרצונות שלו; המשלבת שקיבל פעמיים בשבוע עובדת לפי הרצונות שלו. אתה כנראה לא מעוניין לעבוד לפי הרצונות שלי, אבל אימא כבר שילמה לך.״

 

מירי פתחה את הדלת לרווחה.

 

נדב נכנס אל הדירה הקטנה ונאלם דום מהמראה ההפוך. זה לא היה הבית הראשון שנקרא לארגן ולעצב מחדש בהתאמה לצרכים המיוחדים של הלקוחות שלו, אבל עומס הגירויים, הצבעים והחפצים שהיו מפוזרים בכל מקום היה עוצר נשימה, ולא בצורה חיובית. מוחו הקודח כבר ציין לעצמו שינויים מהותיים אבל הוא הצליח להדחיק את הצורך העז להשתלט מיד על הבית ולארגן אותו מחדש. אחד האתגרים הגדולים ביותר בעבודה היה להתאים את הסדר לצרכיו של הדייר ולאו דווקא לצרכיו שלו. הוא הרגיש בר־מזל שהצליח למצוא עבודה שמשלבת את האהבה שלו לסדר עם האהבה שלו לעזור לזולת.

 

ההורים שלו תמיד חשבו שהוא ילד מוזר, כזה שמאחסן את אוסף האבנים שלו בקופסאות מתויגות ושהחדר שלו תמיד מסודר ונקי. כשגר במעונות עם שותף מבולגן הרגיש כיצד אי־הסדר נכנס לו מתחת לעור וברח ללמוד בחדר המחשבים. השותף טען שיש לו בעיות נפשיות וכיוון שנדב היה אדם מסודר ויסודי הוא מיד בירר האם הוא בעל הפרעה כזו או אחרת. מסתבר שהוא היה רגיל לחלוטין. מה שכן, יצא שהוא למד הרבה על הפרעות נפשיות וכיצד אי־סדר משפיע עליהן. העניין שלו בתחום הוביל אותו לקריירה מזהירה של עיצוב בתים לאנשים בעלי צרכים מיוחדים. אחרי חמש שנים של הצלחה, בהן הרגיש סיפוק יצירתי ורגשי, שהרי מעבר להפיכת העולם למסודר יותר הוא גם גרם לאנשים הקלה, בירר היכן נמצא השותף ההוא ושלח לו סלסלת פירות כהוקרת תודה.

 

״אז אימא שלי שלחה לך את כל האבחונים?״

 

מירי כבר לא הסתכלה עליו אלא על יקיר, שניסה לקלוע כדורסל לרשת מאולתרת בסלון. כשהכדור אבד מאחורי הספה התחיל לקלוע כדורי גרביים שבדיוק סיימה לקפל.

 

״כן, אבל יש גם שאלונים לך וליקיר. אני מקווה שאחרי הפגישה היום אוכל לאסוף מספיק מידע כדי לתכנן עיצוב מתאים ובפעם הבאה להתחיל לעבוד.״

 

״איך בדיוק אתה מתכוון לגרום לו לשבת ולענות על השאלון שלך?״

 

נדב הסתכל על הילד שהתרוצץ בין ערימות הכביסה והצעצועים.

 

״הוא לא צריך לשבת.״

 

מירי בחנה אותו לרגע ארוך ומשהו במבט שלה גרם לנדב לתהות אם היא תשאל שוב אם הוא מעדיף להיות חשפן ולא מעצב ולרגע התחשק לו להיות דווקא האפשרות הראשונה, ולו רק כדי להצחיק אותה קצת, אבל בסוף היא שאלה אם הוא רוצה קפה. כשענה שלא, ניגשה ליקיר והסבירה לו מי הוא ומה הוא בא לעשות, לאחר מכן התיישבה בישיבה מזרחית על כיסא בחדר האוכל ומילאה את השאלון הארוך. נדב הצטרף ליקיר בקליעת גרביים לסל. יקיר, בן עשר, שאל מבלי להסיט את המבט:

 

״באת לנקות לנו את הבית?״

 

נדב חייך.

 

״לסדר. אבל כל מה שאעשה, אעשה יחד איתך.״

 

״אני לא אוהב לנקות.״

 

״אני יודע. רוב הילדים והמבוגרים, עם או בלי אבחון, לא אוהבים, אבל אתה יודע מה הם כן אוהבים?״

 

״מה?״

 

״סדר.״

 

״אני לא יודע אם אני אוהב סדר.״

 

״בשביל זה יש לי כמה שאלות בשבילך. אנחנו נבדוק איזה צבעים אתה אוהב, מה גורם לך להרגיש בנוח ומה לא. טוב?״

 

״אני לא אוהב רצפה קשה.״

 

״חשוב מאוד!״ נדב כתב את ההערה בפנקס, ״אבל בוא ונעבור על השאלות לפי הסדר.״

 

״נראה לי שהסדר חשוב לך יותר מלי, אבל אימא אמרה שסבתא שילמה אז אתה יכול לשאול.״

 

כשהגרביים נגמרו ויקיר הגיש לו תחתוני תחרה מגולגלים, נדב הסמיק ופרש מהמשחק. הוא המשיך לראיין את יקיר ולכתוב את התשובות שלו בפנקס לבן. הוא לא מיהר לספר להם שגברת יעקבי לא שילמה עדיין את הסכום המלא כי נראה שהרעיון עזר להם לשתף איתו פעולה. הוא לקח את השאלונים ואת פרטי המורה והמשלבת והעובדת הסוציאלית שאיתן ידבר מאוחר יותר, בהסכמתה של מירי, ונפרד מהמשפחה הקטנה, עם החלטה נחושה, שלא אפיינה אותו בדרך כלל, לחזור בהקדם ולהוכיח את עצמו לצמד הספקן.

ואולי, בעיקר, לאימא הספקנית.

 

במשך שבועיים תחקר, ראיין, גיבש המלצות ותוכנית פעולה לארגון הבית לפני שחזר, מעט נרגש, לביתם של מירי ויקיר. הוא היה טוב בעבודה שלו והאמין באמת ובתמים שהוא יכול לשפר את חייהם של לקוחותיו. דמותה העייפה של מירי ריחפה לנגד עיניו כל זמן שעבד על התאמת עיצוב הבית ליקיר, והוא מצא את עצמו מדמיין איך החיוך שלה יכול להיראות. כמו בתוכנת עיצוב תמונות, החליף בראשו חיוכים שונים וניסה להתאים לפניה החיוורים, אך ללא הצלחה.

 

מירי הכניסה אותו מבלי לומר מילה, נכנסה לחדר השינה שלה וטרקה את הדלת. יקיר צפה בטלוויזיה תוך כדי תיפוף על כוסות הפוכות על השולחן.

 

״שלום יקיר,״ אמר וכשיקיר לא ענה לו, נעמד בינו לבין המסך. ״מה שלומך?״

 

״יהיה יותר טוב אם תזוז.״

 

״הכול בסדר עם אימא?״

 

״היא צריכה לישון והיא אמרה שטוב שאתה בא כי זה כמו שמרטפית אבל על חשבון סבתא.״

 

נדב שקל אם להיעלב או לא ובחר שלא.

 

״טוב, אז אם אני השמרטף שלך להיום, בוא נכבה את הטלוויזיה ונתחיל עם החדר שלך.״

 

יקיר משך בכתפיים.

 

״אתה יכול לסדר את החדר לבד.״

 

נדב שלף מהתיק שתי שקיות אשפה גדולות וחייך כשזיהה את המבט המבוהל של הילד.

 

״נראה לי שאתה רוצה להיות איתי כשאני מחליט מה לזרוק.״

 

החדר של יקיר היה עמוס בקופסאות חצי קרועות, תצרפים שהתערבבו אחד בשני ואירגוניות שהקיאו מתוכן חלקי משחקים שלא היה ביניהם שום קשר. על מדף עץ הצטופפו ספרים ומעליהם, בלוליינות מרשימה, קופסאות משחק נוספות. מתחת למיטה הציץ מזרן התעמלות ובפינה עמדה מקפצת קטנה ועליה ערימות בגדים. על הקירות הודבקו מדבקות צבעוניות, חלקן כבר קרועות, והרבה מאוד מסמרים.

 

״מסמרים?״ תהה נדב.

 

״אני אוהב לטפס על הקיר.״

 

״הא.״

 

נדב הסתכל על יקיר שגם בחן את החדר, כאילו בפעם הראשונה.

 

״יש פה משחקים שלא שחקתי בהם שנים. סתם זה נמצא כאן. אתה באמת הולך לזרוק את הכול?״

 

נדב בחן קופסה של משחק הרכבה.

 

״אני לא זורק כלום,״ הגיש את הקופסה ליקיר. ״קודם תגיד לי מה אתה רוצה ומה לא, ואחרי שנקבל אישור מאימא שלך, אפשר לתרום או לזרוק, תלוי באיכות המשחקים.״

 

נדב ויקיר עבדו יחד במשך שלוש שעות, ממלאים הרבה יותר משתי שקיות אשפה. יקיר ידע לספר על כל משחק – מי קנה לו אותו ולכבוד איזה אירוע, אלו משחקים אימא שלו אהבה לשחק איתו ואלו לא סבלה. את המשחקים שהזכירו לו את אבא שלו, שעזב כשיקיר היה בן חמש, הוא זרק ראשונים. נדב, שנבהל קצת מהלהיטות של הילד לזרוק הכול, בדק האם הוא בטוח.

 

״אלה משחקים של ילדים קטנים. זה לא מעניין אותי יותר.״

 

אחר כך זחל יקיר מתחת למיטה וגרף החוצה צרור ציורים. הוא קימט אותם לכדור וקלע אותם לשקית האשפה שנדב החזיק.

 

״אתה בטוח שאתה רוצה לזרוק את כל הציורים שלך?!״ נדב חשש שאולי שניהם נסחפים.

 

״אימא שלי מצלמת את כולם בטלפון וממיינת דרך איזה יישומון או ארכיון – לא יודע איך קוראים לזה.״

 

נדב דמיין את מירי העייפה וחסרת הסבלנות ממיינת ומתייקת קבצים ותיקיות מבלי לתפוס מקום. אחר כך חשב על המבט שלה כששאלה אם הוא חשפן וזה גרם לו לחייך.

 

״לא השארתם כאן כלום!״

 

נדב הסתובב במהירות, מבוהל. הגופייה הקצרה והכתפיים החשופות והחלקות רק בלבלו אותו יותר. מירי חייכה.

 

״חכי ותראי מה הוא יעשה בחדר שלך!״ הכריז יקיר בהתלהבות לא מבוטלת.

 

נדב, שלא התכוון בכלל להיכנס לחדר השינה של מירי, נבוך מהרעיון, צחקק והשתעל ונשען בכתפו על הקיר באגביות כאילו אינו נבוך כלל ואז פרץ בצרחה איומה כשהבין שנשען על מסמר.

 

״אתה בסדר?״ מירי הושיטה יד לכיוונו ונדב נרתע לאחור.

 

״מסמרים!״ שפשף את הכתף, ״איזה רעיון, הא?״

 

״יקיר הוא ילד יצירתי,״ ענתה ללא טיפת התגוננות. ״יקיר, לך תביא לו מים בבקשה.״

 

יקיר יצא ומירי הכריחה את נדב להראות לה את הפגיעה.

 

״אתה יודע, אני דווקא סקרנית לראות מה אתה יכול לעשות בחדר שלי. אבל אחרי שיקיר כבר ישן. הלילה באחד עשרה?״

 

נדב הסתכל עליה בהפתעה. לרגע לא היה משהו שרצה יותר, אבל משהו בחיוך שלה היה שונה מהחיוך שהיה לה כשנכנסה לחדר. החיוך הזה, המזמין, היה סוג של מסכה, הזמנה למשחק. כמו שהוא חשב לבוא, לסדר ולעזוב אל השקיעה, גם היא הציעה את עצמה ללילה אחד ואז התכוונה לעזוב אל השקיעה שלה. פתאום הוא לא רצה לעזוב; פתאום הוא רצה יותר.

 

לאחר שסיים לשתות את המים, ביקש מיקיר לעזור לו לקחת את שקיות האשפה למכונית ואמר למירי:  ״אגיע מחר באותה שעה להמשיך לעבוד על החדר שלו.״

 

אם נפגעה מהדחיה שלו, היא לא הראתה דבר.

 

כשבא למחרת היא לא הייתה. יקיר פתח את הדלת בהתלהבות והצביע על שקיות עמוסות בסלון.

 

״שיעמם לי אז אספתי כבר לפני שבאת!״

 

נדב צחק.

 

״בוא תעזור לי להביא כמה דברים מהרכב.״

 

השניים הכניסו פנימה את החבילות ואחרי שנדב הוריד את כל המסמרים מהקיר, הוא ויקיר התקינו יחד קיר טיפוס מקצועי ומרופד. נדב נתן ליקיר להבריג את האחיזות עם המברגה החשמלית והוא הבריג את כולן, גם את הגבוהות ביותר.

 

״שנעשה לאימא הפתעה ונהפוך את כל הקירות בבית לכאלה?!״ שאל בציפייה עצומה.

 

״אני לא בטוח שהיא תאהב את זה.״

 

״היא לא באמת כזאת קשוחה כמו שהיא מתנהגת איתך,״ יקיר אמר באגביות. ״רוב הזמן היא דווקא מאוד מצחיקה.״

 

״איפה היא, באמת?״ נדב פירק את המברגה חזרה למזוודה שלה, מנסה להסתיר עד כמה דבריו של יקיר נגעו לליבו.

 

״הלכה לסידורים וקניות. היא צריכה לחזור עוד שעתיים.״

 

״אז יש לנו שעתיים להפוך את החדר שלך לחדר הכי שווה בעולם.״

 

יקיר צחק ועבד עם נדב בהתלהבות, לא בוחל באף משימה קשה או משעממת. על הקירות שלא כוסו בריפוד טיפוס הם הדביקו טפטים בצבע קרם שיקיר בחר. אחר כך הרכיבו יחד ארון פשוט ורחב שבו אחסנו את כל המשחקים, חוברות עבודה וחומרי יצירה שיקיר רצה לשמור. כשסיימו, טאטאו וניקו את הרצפה ואז פרשו שטיח רך ומעליו העמידו את המיטה ואת המקפצת הקטנה. על התקרה הרכיבו וו חזק ועליו חבל טיפוס שהתנדנד מצד לצד. הריכוז והעבודה המאומצת של הילד עם הפרעת הקשב והריכוז והחיוך הרחב שלו בסוף היו שווים יותר מכל סכום כסף שנדב היה יכול לבקש. הוא לא נהג תמיד להפעיל את הילדים שעיצב להם את החדר, או לפחות לא עשה את זה בכזו שותפות. הוא חיבב את יקיר ובאופן שהכאיב לו קצת, הודה בפני עצמו שגם אימא שלו די מצאה חן בעיניו.

 

כשמירי הגיעה, ההתפעלות זהרה לה מהעיניים והאירה לה את כל הפנים. היא חיבקה את יקיר ואמרה לנדב שהוא עשה עבודה נפלאה. נדב הבין פתאום שהוא מקנא בחיבוק של יקיר והסמיק מרוב מבוכה. כשמירי הזמינה אותו להישאר לארוחת ערב – חשב בהתחלה לסרב אבל לבסוף נעתר.

 

יקיר נשאר בחדר, נרגש לטפס על הקיר החדש, לאחוז בחבל ולקפוץ באמצעותו אל המקפצת בקצה שני. אחרי שמירי ונדב הביטו בו עושה את המסלול פעמים, נדב הלך לזרוק את כל הקופסאות והלכלוך ומירי ניגשה למטבח והתחילה לפרק את שקיות הקניות. כשחזר, התיישב על כיסא גבוה ליד הדלפק והתבונן בה מסדרת את המצרכים. המקרר היה מאורגן באופן מופתי וגם בארונות עמדו קופסאות שימורים ותבלינים כמו חיילים במסדר צבאי. מירי הייתה כל־כך מרוכזת, שרק כשסיימה לקפל כל שקית ולהניח במגירה המיועדת לשקיות הבחינה במבטו המשתאה של נדב.

 

״חשבת שאני מבולגנת כמו הבן שלי?״ צחקה. ״תודה רבה באמת.״

 

המים בסיר הפסטה רתחו והיא שפכה פנימה את תכולת השקית.

 

״החדר של יקירי נראה מדהים.״

 

היא התכופפה להביא שלוש עגבניות מסלסלת הירקות ליד הכיור ונדב ליווה את קימורי גופה במבטו עד שתפס את עצמו וכבש את עיניו בשולחן. מירי הניחה את העגבניות בכיור אבל במקום לשטוף אותן הסתובבה ונעמדה מולו. נדב הרגיש את המבט החודר שלה ובחוסר רצון מהול בחשש הרים לאט־לאט את ראשו.

 

״אבל זה דבר אחד לסדר פעם אחת, וזה דבר אחר לשמור על הסדר,״ אמרה. ״זה באמת נפלא, ויקיר ממש שמח, אבל אתה תלך ותוך פחות משבוע הכול יהיה הפוך שוב.״

 

הייתה אמת נוקבת בדברים שאמרה. פתאום הוא כבר לא הרגיש כמו גיבור גדול שבא להציל והולך לכיוון השקיעה. זה לא שהוא לא ידע את זה, זה לא שהוא חשב שהדברים יישארו כפי שעזב אותם. הוא פשוט לא רצה לחשוב על זה. זה לא היה חלק מהגדרת התפקיד שלו.

 

מירי המשיכה במלאכת קיצוץ הבצל והעגבניות לרוטב וחיממה שניצלים על מחבת.

 

״ואם לא אלך?״ שאל פתאום.

 

מירי כמעט הפילה את המחבת.

 

״לבקר אותי בלילה לא הסכמת, לשחק חשפן גם לא מתאים לך, אבל להתנחל אצלי בבית נשמע כמו רעיון טוב?״

 

״את הזמנת אותי לארוחת ערב.״

 

״ארוחת ערב זה ארוחת ערב.״

 

נדב ישב בשקט וסקר לאחור את השיחה המוזרה שהתנהלה כאן לפני רגע. במחשבה ראשונה זה נשמע לו כמו הדבר הטיפשי ביותר בעולם, אבל ככל שהמשיך לשבת שם, במטבח של מירי, מול מירי, מסתכל על מירי – אשה שהוא לא באמת מכיר – זה הפך להיות יותר ויותר הגיוני.

 

"טוב, אם אתה כבר כאן," אמרה כעבור רגע ארוך, בצורה אגבית לחלוטין, "אז תבדוק את הפסטה. נראה לי שאפשר כבר להוציא אותה מהמים."

 

נדב קם מהכיסא וניגש אל הסיר. כשעמד לצידה מירי הגניבה לעברו חיוך אחר – שקט ורגוע.

 

"אתה לא יכול להישאר, אבל אתה יכול לבוא עוד פעם. לבדוק אם הכול מסודר, אתה יודע."

 

נדב שפך את המים בזהירות לתוך המסננת והחמימות שעלתה מהאדים הצטרפה לחמימות הפנימית שפשטה בגופו, חמימות שהרגיש – או שקיווה להרגיש – שקורנת גם ממנה.

 

 

 

צ׳ופר קטן למי שהגיע עד הסוף: