פתק צהוב

יועצת בית הספר נשענה לאחור ועצמה את העיניים. היא רצתה להתרכז בעבודה שלה, בהקשבה ובייעוץ לבני נוער שפתחו את ליבם לפניה ובקשר שהייתה צריכה לבנות עם אלה שלא, אבל עדיין היו צריכים את עזרתה.
היא רצתה להיות כל־כולה ממוקדת בהם, ולא במשרד המחורבן.

אבל זה היה קשה, כי המשרד המחורבן היה הדבר הראשון שראתה כל בוקר כשהגיעה לבית ספר, אם אפשר בכלל לקרוא לחדר הקטן, הצר והצפוף, האפור והמאובק משרד. כונניות מברזל חלוד עם תיקיות מצהיבות ואוגדנים מהמאה הקודמת ניסו להחביא את הקירות המלוכלכים, אבל היועצת ידעה שהם שם.

המשרד נראה כמו מחסן.

הוא היה מחסן.

הם נתנו לה מחסן.

מילא אם זה היה רק זה: צוות בית הספר התנהג כאילו הוא עושה לה טובה, עם התקציב העלוב, הדחייה המתמדת של כל יוזמה שהעלתה, האופן הקבוע שבו "שכחו" ליידע אותה על קיומן של ישיבות מקצועיות והעובדה הניצחת ביותר (בעיניה) שאף אחד אף פעם לא זכר את יום ההולדת שלה, אפילו שחלפו כבר חמש שנים מאז שהתחילה לעבוד כאן.

הדבר היחיד שניחם אותה, שעזר לה להמשיך להגיע כל בוקר, הייתה ההבנה שהיא לא כאן בשבילם; היא כאן בשביל התלמידים.

היא ידעה שהתלמידים צריכים אותה ולא רק, כפי שחלק מהמורים התלוננו, כדי לברוח מהשיעור. היא ידעה איך לפנות אליהם, איך לדבר איתם בגובה העיניים. עבורה הם לא היו עול או מטרד. כמובן, זה עזר שהיא לא הייתה צריכה לדחוף להם כמות מוגדרת של חומר לימוד בזמן מוקצב, אבל עדיין, היא ראתה בהם אנשים, בני אדם עם צורך בסיסי להבנה, הקשבה וגם, כמובן, אהבה.
בסופו של דבר, חשבה, כולנו רוצים את אותו הדבר.

מעודדת, פקחה את העיניים. לאחר שעברה על יומן הפגישות המסודר בחנה את ערימת התיקיות שהשאירה המזכירה על שולחן המתכת הקטן. רק שלוש תיקיות של תלמידים שהתבקשה לפגוש היום. על התיקייה העליונה היה דבוק פתק צהוב ועליו כתוב ״בדחיפות!״.

מילה אחת.

לא ממש מילה, יותר הוראה.

אפילו לא הוראה; פקודה.

היא זיהתה את כתב היד של המורה שכתבה את הפתק. שתי התיקיות האחרות היו ממורות שפנו אליה במשך השבוע ודיברו איתה על התלמידים, אבל זו – לא היה לה את הפנאי או המקצועיות להקדיש לה רגע ולהציג את המקרה? פשוט הדביקה פתק צהוב עם פקודה?!

״בדחיפות!"

היועצת הרגישה את המירמור המוכר עולה ומשתלט עליה. לא היה טעם לעצום שוב את העיניים.
איך היא אמורה להירגע?

איך היא אמורה להתרכז?!

המורה עם הפתק הצהוב הייתה אחת מאלה שהיא פשוט לא הייתה יכולה לסבול. אישה שהעליצות שלה נטפה ממנה בהגזמה. הכול אצלה היה בהגזמה: החיוכים המעושים שפיזרה לכל עבר כשעברה במסדרון, עוצרת ליד כל איש צוות או תלמיד לשיחה קצרה של כמה משפטים, כאילו להראות שהיא יודעת הכול על כולם ושכולם מעוניינים בשיחה איתה, שכולם אוהבים אותה.

עכשיו היא אומרת לה מה לעשות.

״בדחיפות!״

הנער פחות הטריד אותה. היא ידעה במי מדובר: דני היה ילד רזה ושקט. הוא תמיד היה שקט. מה הפשע בלהיות ילד שקט? אולי הבעיה היא מורה פעלתנית ורעשנית שחושבת שכולם צריכים להעריץ אותה? אבל היא יועצת; היא כאן בשביל התלמידים; היא יודעת מה היא עושה והיא עושה את זה טוב. יש להם מזל שהיא בכלל הסכימה לעבוד כאן, גם אם זו רק חצי משרה.

היא לא האמינה בניירת; היא האמינה בילד עצמו.

היועצת אפילו לא טרחה לפתוח את התיק.

היא קמה ויצאה החוצה.

דני זך (הקרוי בפי חבריו דני פח) ישב לבד בקצה החצר, מתחת לאחד מעצי הפיקוס, וצייר. ילד שמצייר יודע להביע רגשות, חשבה. לא משנה שהוא שקט או חסר חברים – העיקר שהוא שופך את ליבו על הנייר. היא חיבבה אותו מיד. הוא הזכיר לה את עצמה בילדותה: גם לה היו משקפי ראיה גדולים מדי וגם לה לא היו חברים.

פתאום כמה נערים מהשכבה התחילו לקרוא לו בשמות ולזרוק עליו פירות שנשרו מהעץ. היועצת נדרכה וחיכתה. דני התעלם מהם וכשנוכח כנראה לדעת שהם לא מתכוונים להפסיק, קם וחזר לכיתה. היא עקבה אחריו וראתה אותו מתיישב ליד השולחן וממשיך לצייר בשקט.

במשרד העבירה את התיק שלו לתחתית הערימה הקטנה. היא לא זיהתה אצלו מצוקה יוצאת דופן והיא ממש, אבל ממש, לא אהבה את הפתק שהמורה השאירה לה. במקום זה קראה לנערה מהתיק השני לבוא לדבר איתה ומאוחר יותר קראה גם לנערה מהתיק השלישי. שתי הנערות עזבו את משרדה רגועות יותר, שלוות. היא עזרה להן; היא עשתה את העבודה שלה על הצד הטוב ביותר.

יועצת בית הספר הייתה מרוצה מעצמה. היא נשענה לאחור ועצמה את העיניים. הפעם, כשפקחה אותן, לא נרתעה ממראה המשרד. תחושת ההצלחה עם התלמידות עטפה אותה בחמימות כזאת שהכול נראה לה פחות מכוער. אפילו החלודה שאיכלה את הכונניות קיבלה פתאום צורה של גבעולים ופרחים מנחושת.

גם הפתק הצהוב כבר לא הרגיז אותה. היא נשטפה סלחנות והבנה כלפי המורה המעצבנת. אולי היא בכלל השאירה את הפתק בשביל עצמה ושכחה להסיר אותו לפני שהגישה את התיקייה למזכירה? אולי באמת לא היה לה זמן להיפגש, לדבר? מי כמוה יודעת עד כמה העבודה עם בני נוער יכולה להיות קשה ומרוקנת.
היא הורידה את הפתק, השליכה אותו לפח ופתחה את התיקייה של דני זך מכיתה י׳.

היא התכווצה באימה.

היה שם ציור, דיוקן עצמי לפרטי־פרטים. דני צייר את עצמו עירום לחלוטין, אברי גופו רפויים, משוכים כלפי מטה, כאשר הדבר היחיד שהחזיק אותו מלנזול לרצפה היה חבל עבה שנכרך סביב הצוואר. דם זלג מגרונו, זלג מחתכים שונים בגופו. נערים עם פנים מטושטשים וסכינים בידיים עמדו סביבו במעגל.

היו שם ציורים נוספים אבל היא לא טרחה להביט בהם.

היועצת סגרה את התיקייה והתבוננה קדימה אל דלת חדרה הפתוחה תמיד.

המסדרון היה ריק מתלמידים.

יום הלימודים נגמר.

בדחיפות?!

פתק צהוב?!

המורה הייתה צריכה לדבר איתה! להסביר לה את חומרת המצב! לא: המורה הייתה צריכה ליידע אותה, את המנהלת ואת ההורים. מי משאיר פתק צהוב?! מה זה חוסר האחריות הזה?! ממתי יועצת בית הספר היא גם נביאה שצריכה לנחש למה המורה מתכוונת כשהיא משאירה תיק של נער עם פתק צהוב?! ואם היו לה מקרים דחופים אחרים לטפל בהם היום?!

המירמור המוכר הפך לפקעת עצבים. הידיים שלה רעדו; הרגליים שלה נתקפו חולשה. למרות זאת קמה מכיסא הפלסטיק המתקפל וצעדה לעבר הכיתה של דני. היא קיוותה לראות אותו יושב באותו מקום ומצייר, בדיוק כפי שעשה כמה שעות קודם, אבל הוא לא היה שם. היא ניגשה אל החלון במסדרון וחיפשה אותו מתחת לעץ הפיקוס, אבל החצר הייתה ריקה.

המזכירה נבהלה מהלובן בפניה של היועצת וחייגה במהירות אל ביתו של דני. אימו ענתה לטלפון וניגשה לקרוא לו מהחדר.
הצרחות שלה הדהדו באוזניית שפופרת הטלפון במזכירות.

הן הדהדו במסדרון בית הספר ובכיתות הריקות.

הן הדהדו לאורך שנים, גם באוזניה של היועצת.

דני זך (הקרוי בפי חבריו דני פח) תלה את עצמו.