שעמום
שעמום זה דבר רע, מסוכן, ושלילי; השעמום משתק, מנוון ומוביל לחטא; השעמום הוא הריק השחור והבולעני השואב את הנפש למחוזות אסורים ואפלים. כל זה נשמע לי הגיוני בתור ילדה ולכן ברחתי משעמום כמו מאש. כשלא הייתי עסוקה במשחק או פטפוטים עם חברות, קראתי ספרים וציירתי ובעיקר השתדלתי להעסיק את עצמי ללא הפסקה.
השעמום הביט בי מדי פעם מקצה החדר, יחד עם האבק והבובות המרוטות. הוא הביט בי בשקט, ללא לעג או איום, והבטיח שימשיך להתקיים גם כשאסיים את כל המטלות, את כל המשחקים, את כל הספרים שבעולם. לפעמים חשבתי שהוא שם לידי כל הזמן, נוגע לא נוגע, אורב בין הצללים והדבר החריד אותי יותר מכל המפלצות המדומיינות שמתחת למיטה או בארון.
כשבגרתי מעט, הייתה לבריחה מהשעמום גם תכלית אחרת: ההתעסקות הקבועה מנעה ממני לשאול את עצמי שאלות מציקות שהיו יכולות להתעורר כשהייתי לבד: למה אני לבד? האם מישהו אי־פעם יאהב אותי?
הדרכתי בשתי תנועות נוער, השתתפתי בחידונים בית־ספריים והייתי חלק מארבע ועדות שונות. לא הייתה לי דקה של שקט. לפעמים, בשיעור היסטוריה, המורה המבוגר עם הפנים היפים הקריא מספר בקול שקט ורגוע. המילים הסתלסלו מפיו במעגלים איטיים, סובבות ומשכרות אותי. כמעט הוא השיג אותי, השעמום, אך הוא נוצח מיד על ידי השינה ונרדמתי על המחברת. בפעמים אחרות הבטתי לו ישר בעיניים ואז פתחתי את חוברת ההדרכה שלי והתחלתי לכתוב מערכי פעילות לחניכים, רעיונות לצ׳ופרים או משחקים חדשים.
לא הקשבתי לו, לשעמום, ובכל זאת, הוא ליווה אותי כל חיי, שומר מרחק ומחכה בסבלנות לרגע בו אפול אל זרועותיו, שם יציפו אותי שנאה, פחד ודעות קדומות.
אני זוכרת אותו בברור בקורס ההכנה של מורי הדרך בזמן השירות לאומי. ישבתי על הספסל לבד, לא מכירה נפש חיה, ונלחמתי בהכרח לקום מהספסל, להצטרף לחבורה צחקנית שישבה בדשא, להציג את עצמי ולהמשיך הלאה. לא רציתי לקום; לא רציתי לעשות את הצעד הזה; רציתי לרגע, רק לרגע, לשבת בשקט, להשתעמם מול הטבע הנפרש מולי ולהירגע. גם בזה יש ערך, לא?
השעמום הצטחק לידי על הספסל והתרחק. הפחד להיות לבד, להישאר לבד, להצדיק את הלבד שלי – כל המחשבות האלה הרחיקו אותו ממני והוא נעלם. בהתעסקות המחשבתית לא היה שום היבט משעמם אבל גם בה מאסתי: הוצאתי מחברת וציירתי את הנוף.
היה ריקוד כזה, נחשק, שהתפתח ביני לבינו אחרי אותו רגע על הספסל. כמו קלישאה, כשהבנתי שהוא אינו פשוט להשגה, רציתי בו יותר ויותר, אך עייפות אינה שעמום, חוסר מעש אינו שעמום ושקט אינו שעמום. גם לא להיות לבד. גם כשהפסקתי הכול, שכבתי על הגב על גג עתיק במצדה, מתבוננת בחמה השוטפת אותי מלמעלה, ידיי ורגליי פרושות לצדדים כאילו הצעתי את עצמי כקורבן – הוא לא הופיע. זה היה רגע נפלא, רגע של התעלות וחום ושחרור ולחלוטין־לחלוטין נטול שעמום.
כשירדתי במדרגות הצהובות להצטרף אל שאר המדריכות חלפה לי מחשבה בראש: אולי השעמום הוא רק מיתוס? אולי הוא בכלל לא אמיתי?
הצחיק אותי לחשוב שהדבר שכה פחדתי ממנו לא קיים, אבל זכרתי אותו בין הפעולות, מציץ בי במשך כל חיי ומחכה בסבלנות.
רציתי לגעת בו, לטעום, להבין.
רציתי להרגיש אותו, פעם אחת ולתמיד.
שנים מאוחר יותר נהגתי לבקר בחוף הים, לשבת על הסלעים ולבהות בגלים המתנפצים. לא פחדתי יותר להיות לבד ולשאול את עצמי שאלות קשות על אהבה ולבד ועתיד. זה היה בסדר. הסתכלתי על הסלעים הריקים ותהיתי אם הוא שם.
רק אחר כך הבנתי שכן: הוא היה שם, ברגע בו מאסתי בים, קמתי והמשכתי ללכת.
הוא היה שם, מחכה לדחוף אותי הלאה.
לא משתק, לא מנוון, לא שואב אל ריק שחור ואפל – רק טעם יבש כזה בפה, נשיפה קצרת רוח ותנועה.
שעמום.