כל דבר סימניה

כל דבר אצלה הופך סימניה.

ריבוע קרטון מוזהב שעליו היו תלויים העגילים שענדה לפגישתם הראשונה. היא כל־כך רצתה להרשים אותו אבל הוא אף פעם לא שם לב לדברים כאלה. הוא אהב אותה כמו שהיא בלי עגילים ובלי בגדים ובלי כלום. העגילים כבר מזמן אינם, נדמה לה שנתנה לאחת הבנות וזו איבדה אותם. קרטון מוזהב מחנות  שנכנסה אליה כדי להרגיש ולהיות מיוחדת, במיוחד בשבילו למרות שאף פעם לא הייתה צריכה.

כרטיסי קולנוע ששמרה היו סימניות מעולות מיד לאחר קיצוץ ראשם. היא אהבה להיתקל בהם מדי פעם, להיזכר בסרט, איך הוא גרם לה, להם להרגיש.

היו סרטים שהרגיזו אותה. היא חשבה שהם יומרניים. היו סרטים שהרגיזו אותו. הוא חשב שהם מטופשים. בסוף התפשרו על סרטי פעולה ומאוחר יותר על סרטים לכל המשפחה. היא אהבה את האופן שבו הכין את הילדים לפני כל סרט, לימד אותם על הארץ שבה מתרחשת העלילה, על התרבות או כל פרט היסטורי שהצליח למצוא. ב"לשבור את הקרח" כבר ממש הסתבך, אבל בסוף יצא לו יופי של הסבר על תעשיית הקרח. גם זה היה משהו, היא זוכרת.

סימניות אחרות,  היו כרטיסי טיסה. אלה תמיד העלו בה זיכרונות של נופים וטעמים ורגעים של אושר שמימי, כזה שאפשר למצוא רק כשעוצרים הכול ונותנים לעצמך להרגיש.

כל דבר אצלה הפך לסימניה: שלוש הזמנות מוצהבות מהחתונה שלהם ועשרות אחרות מחתונות של חברים; צמידים ממחלקת יולדות שהשאירו שקעים בדפים; שירים שגזר לה מעיתונים כדי שירגישו שוב צעירים ומגניבים; מתכונים שחשק בהם ורמז לה על ידי ניילונם ופיזורם בין הספרים.

הוא ידע שאצלה כל דבר סימניה. זה הצחיק אותו אבל הוא הצטרף למסורת ואפילו תפר רצועה מחולצה שאהב והיא שנאה ובסוף הסכים לזרוק אבל בתנאי שתשאר ממנה סימנייה. גם פתקים השאיר, הצהרות אהבה, בדיחות וציורים מביכים שלא פעם הפתיעו אותה כשפתחה את אחד הספרים.

היא עברה במבטה על כולן, מציצות מבין מאות הספרים שכיסו קיר שלם: כרטיסי ברכה ליומולדת; קבלות ממסעדות; תגיות מבגדים שקנתה לו ושתמיד אמר שהוא בכלל לא צריך; תמונות – הרבה תמונות וכולן תחובות בתוך ספרים המבטיחים עולמות אחרים, הרפתקאות, מתח, כאב או אהבה.

כולם מנסים, מתאמצים, מבקשים להסיח את דעתה ממותו.

אבל עם כל הסימניות, לא היה סיכוי להצלחה.