שקיעה

כל חמישי אחר הצהריים, בשעה שמעונות הסטודנטים היו מתרוקנים ממשכיריהם המלומדים, היה הזמן של אפרת להתרכז בציורי השקיעה שלה.

כל שקיעה שנשקפה אליה מבעד לחלון נבדלה מהשקיעה שקדמה לה ומהשקיעה שתגיע אחריה – לפעמים בגלל שמים מעוננים, תלולית של עלי שלכת, שיפוצים בבניין שממול או סתם גרגרי אבק שזהרו באוויר כמו שביבי יהלומים.

אפרת אהבה לעמוד בדיוק באותו מקום, בכל יום חמישי, ולחפש את כל הפרטים הקטנים שהשתנו להם במהלך השבוע.

כל ציור הושפע גם ממצב הרוח שלה באותו רגע ואפשר היה לדעת, על פי כמויות הצבע ותנועות המכחול, האם היא שמחה, עצובה או מוטרדת. השמש הייתה תמיד אותה השמש אבל העולם סביבה היה אחר ושני המרכיבים האלה היו חשובים לאפרת בדיוק באותה מידה.

סדרת ציורי השקיעה הייתה מיזם שאפתני שהצריך עקביות, מאמץ ועקשנות. היא דרשה מאפרת לעמוד ולצייר למרות הכול: למרות שקדחה מחום; למרות שיד ימין נחתכה מסכין חד בזמן שקצצה סלט ולכן הייתה חייבת לעבור ליד שמאל; למרות שהמעונות לא היו שקטים – אף על פי שהיה זה יום חמישי – והחגיגות של הסטודנטים ברחבה הסתכמו (מבחינתה) ברעש בלתי נסבל.

היא ציירה.

תמיד.

לא משנה מה.

אבל לא היום.

היום היא לא הצליחה להביא את עצמה להרים את המכחול.

היום לא כדור האש הטובל בים ולא העולם המשתנה סביבו היו חשובים יותר.

היום היה רק שי.

שי שלה.

והוא היה בסכנה.

היא פגשה אותו בחוג אמנות לבני נוער במתנ"ס. הוא העדיף לעבוד על עץ והיא על קנבס והם הפכו לחברים טובים. הייתה להם הסתכלות משותפת על העולם ועל האמנות, שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו.

שי היה משקיף על דברים כאילו היו תחומים במסגרת. לפעמים היה מקרב את אצבעותיו זו לזו, הופך אותן כדי ליצור מלבן ומאפשר לאפרת לראות את מה שהוא רואה.

באותם רגעים הכול הפך הגיוני ויפה יותר.

שי היה הראשון שגרם לה להבין שנקודת המבט היא שעשתה את כל ההבדל.

הוא פתח בפניה את העולם והרחיב לה את הלב והמיס אותו שוב ושוב במחוות אהבה קטנות ועוצרות נשימה.

לשניהם היה ברור שהם יהיו יחד. הייתה שלווה נפלאה בידיעה הזו, שלווה שהתפוגגה כששי גויס ותדירות המפגשים שלהם פחתה באופן טבעי, גם אם בלתי רצוי. כשהמבצע בעזה התחיל השלווה הפכה לזיכרון רחוק.

לפעמים הציור עזר לה לשכוח, לפעמים הוא עזר לה להביע את עצמה בדיוק רב יותר ממילים, אבל אפילו הפעולה המנחמת והמוכרת, המיומנות שנרכשה במשך שנים של תרגול־מבוסס־כישרון, הפכה חסרת משמעות כשהחרדות הטילו בה את ספקותיהן.

ואם לא תראה אותו יותר?

היא התבוננה בשמש הכתומה השוקעת אל הים הכחול וידעה שמרחב הפעולה שלה מוגבל.

זה רק העציב אותה יותר.

זה לא היה קשור לסדרה, לפגיעה ברצף או להריסת המיזם אלא לזמן כמהות מוגבלת, מצומצמת, מדודה. הזמן היה בוגדני יותר מהשקיעה שהמשיכה את עצמה כרגיל, כאילו כלום.

אפרת נעצה את עיניה במרכז השמש, ממתינה לדמעות שיצרבו את העיניים ויעזרו לה לבכות, אבל הבכי היה מפחיד, מקדים את זמנו לריק.

הלוא לא קרה שום דבר.

עדיין?

היא עטפה את עצמה בחיבוק, מנסה לשחזר את החיבוק של שי שלא הרגישה כבר שלושה שבועות.

אם הוא היה כאן, הוא היה כועס עליה שעצרה באמצע.

אם הוא היה כאן…

משהו נפל על הרצפה. אפרת הפנתה גב אל השקיעה ועקבה אחר מקור הקול. פיסת עץ משויפת נפלה מתחת למתלה המעילים. היא הרימה אותה והתרגשה. זה היה בדיוק מסוג הדברים ששי נהג להשאיר לה בכל מקום, עם לב חרוט בדיוק באמצע.

היא ליטפה אותה בעדינות בין האגודל לאצבע, ואז הרימה מבט אל המעילים.

אין מצב שהיא נפלה מכיס של אחד מהם.

אז איך…

רוח עדינה הגיעה מהחלון שמעל הדלת. לרגע נבהלה ואז זינקה ופתחה אותה בפראות.

שי עמד שם, בחיוך מוכר וממכר.

היא קפצה עליו בחיבוק מוחץ.

"אפרת, השקיעה שלך!" ניסה לומר מבעד לזרועות שחבקו את צווארו והצמידו אותה אליו, אבל היא לא זזה. היא הניחה לשמש לצבוע אותם בצבעים חמים, להתיר את הקשרים האיומים שהשתרגו לה בבטן ולשחרר את הכבלים המאבנים סביב הלב ופרקי הידיים.

ההתמוססות המתח הייתה כל־כך משחררת, מלטפת, מלאת נחמה.

היא הידקה את החיבוק ועצמה את עיניה, מדמיינת את שניהם מנקודת מבטה של השמש.

את השקיעה של היום תצייר אחר כך, מנקודת המבט הזו בדיוק, והיא תהיה, לפחות בעיניה, השקיעה היפה ביותר בעולם.