הכול אודות סופי
מאת שרית גרדוול
הוצאת טל מאי ספרי ילדים ונוער Tal-May Publishers, בסדרת "פרא"
עריכה יותם שווימר
איור הכריכה היפיפיה טליה בר
סופי היא נערה צעירה בכיתה ח' שגדלה בפרדס חנה של פעם. מקום בו כולם מכירים את כולם, והמושבה היא אוסף של תרבויות שהגיעו מכל מיני מקומות, ומצאו בית. סופי מתמודדת עם הבעיות האופייניות לגיל ההתבגרות, כמו פופולריות, משקל יתר, תקשורת עם ההורים ובריונות. היא מעריצה את קרל מאי ואת סדרת "יד הנפץ" שלו, ובהשראתה מעניקה לכמה אנשים בחייה שם אינדיאני. כך למשל אמא שלה היא "עין-קרח", והיועצת של בית הספר היא "דוקטור ברבי".
גם אני גדלתי בפרדס חנה של פעם, אבל קצת יותר מאוחר מסופי, בשנות התשעים והאלפיים. אז לא היו מדרכות והלכנו על שביל כורכר לבית הספר, ובית קפה אחד לרפואה לא היה באזור. כמו סופי, גם אני אהבתי מאוד את סדרת יד הנפץ. אבל החוויות הבלתי אמצעיות שלה עם המציאות יכולות לדעתי לקרות רק במציאות הישירה של לפני עידן האינטרנט והסמארטפונים.
סופי אוספת סביבה את "חבורת המדוכאים", הילדים הכי לא מקובלים בשכבה. למרות ההתחלה הלא מבטיחה הזו לחברות ביניהם, הם דווקא מסתדרים יופי. לחבורה מצטרף ילד חדש בשכבה, משה. ילד אתיופי שעלה לארץ במבצע משה, היא קוראת לו "משה ממבצע משה". הוא מיד נתקל בבית הספר בגזענות ובריונות קשה, אבל חבורת המדוכאים, וסופי בראשם, מצרפים אותו אליהם ומגנים עליו.
התחלת הספר נשמעת כמו ספר נעורים ישראלי רגיל. אבל הכל משתנה כשמתגלה רצח. אישה זקנה, חברה של סבתא של סופי, מתגלה מתה כשרק הלב שלה שרוף. חבורת המדוכאים רוצה לחקור את התעלומה ולהבין איך זה ייתכן, והאם שדים ורוחות רעות מעורבות בעניין?
בזמן הקריאה הרגשתי שהספר יכול להיות בן דוד של הספר חרשתא, מאת יהודית קגן. יכולתי לראות את הסבתא מהסיפור של אופיר חוברת לחבורת הסבתות של סופי. אבל למרות שסופי היא גיבורה צעירה יותר, הסיפור שלה בוגר ואפל יותר מהסיפור של אופיר. סופי מתמודדת עם העולם האמיתי האכזרי פי כמה מעולם הרוחות והשדים.
הטריגרים בספר כוללים רצח, אונס, פגיעה עצמית, ניסיון התאבדות, גזענות, בריונות, אלימות, הפרעות אכילה, חטיפה, יחסי מין. אבל כולם עדינים, לא בוטים, ומאוד תואמי גיל (לדעתי הספר מתאים לגילאי 15+-). סופי מתמודדת בגילה הצעיר עם רוע אנושי וקשיים הולכים ונערמים, שאף שד לא יכול להמציא.
המבוגרים סביבה מנסים לעזור לה. החל מיועצת בית הספר, דרך מפקד המשטרה שהוא חבר של המשפחה, ועד להוריה שאוהבים אותה כל אחד בדרכם. אבל אף אחד לא מצליח לחדור את ההגנות שהיא בונה סביב עצמה.
כמה פעמים לאורך הספר רציתי להגיד לה שהיא לא חייבת לבחור את הבחירות הגרועות שהיא בוחרת בהן שוב ושוב. אבל לשמחתי גם היא בסופו של דבר אומרת שהיא מבינה שהיא בחרה לא נכון, אבל שהיא לא הייתה בוחרת אחרת, כי רק כך היא יכלה לפרוץ את ההגנות של עצמה, ושל הקרובים (ובעיקר הקרובות) אליה.
בתחילת הספר סופי רצתה להיות כמו יד הנפץ, לוחמת צדק. ויכולתי לראות את חייה פונים לכיוון הזה, אילולא הטרגדיות שנחתו עליה אחת אחרי השנייה. ההיבט המאגי-פנטסטי בספר מגיע רק בחלקו השני. במהותו, הספר הוא סיפור התבגרות נוגע ללב. סופי מבינה שהחיים לפעמים קשים, ולא הוגנים, ושגם אם לא רוצים, בסוף צריך להתבגר. אבל עדיין אפשר ליהנות ממה שעושה לנו טוב, כמו להיות עם חברים, לקרוא ספרים, ולרכוב על אופניים בעיניים עצומות.