לפני שבוע ראיתי בפייסבוק שכתב היד של שרית גרדוול יצא לאור. זה דרש ממני חיטוט קל – ידעתי שאני מכירה אותו! – ואכן, מייל מ-2020 העלה את הלקטורה שעשיתי לו. קראו לו אז "מעגל הלחוח".

אני תמיד ממש מתרגשת כשכתב יד שנגעתי בו, גם כשמדובר באמת בנגיעה קלה ורגעית, רואה אור. בעיקר אם במקרה אני בתודות. איך אני אוהבת תודות, אלה מודעות האבל של עולם הספרות: הכי פיקנטי, אנושי ומעניין. אז אני בתודות, וידעתי שאני רוצה לקנות אותו ורוצה להצטלם איתו, וכמו כל הדברים הטובים והיפים, באופן לא מודע או אפילו מקרי לגמרי – היום כשסוף סוף התאחדנו גיליתי שגם התלבשנו אותו דבר. אז הנה אנחנו חמודות בתמונה.

זו אינה המלצה כי קראתי אותו ב-2020 ואני כבר לא לגמרי זוכרת אותו, כי כתב היד שקראתי ללא ספק שונה מהותית מהספר המוגמר, כי הוא עבר עריכה משמעותית, כי אני כבר לא הקוראת שהייתי בשנת 2020, ועוד.

ובכל זאת חזרתי ללקטורה ההיא, מסקרנות, ואני חולקת את זה כאן גם כי אני עומדת מאחוריי כל מה שאמרתי וגם כי אני חושבת שתמיד מעניין לראות את הברגים והפיגומים, את מה שקרה לכתב יד לאורך הדרך, ואת מה שאמרו עליו בתחילתה:

סופי היא דמות נוגעת ללב.

זה הדבר הראשון, ואולי החשוב ביותר, שאפשר וצריך להגיד על "מעגל הלחוח".

סופי היא דמות שקל לחבב, לא בגלל שהיא חמודה ולבבית אלא אולי להפך: היא מלאה סתירות, היא מלאה רבדים, היא לא מחליקה בקלות בגרון. כל אלה עושים אותה ללא מושלמת, ודווקא לכן לאנושית ואמינה במיוחד. סיפור ההתבגרות שלה יכול להיות סיפור מרשים שעוסק בעדתיות, בצמיחה, באהבות מסוגים שונים ובפולקלור.

היומן שלה הוא הצצה מופלאה לעולמה הפנימי, והרשימות שהיא מנהלת הן אולי החלק הטוב ביותר בכתב היד, הן מבחינת התכנים והן מבחינת השפע הרגשי והספרותי שהן מצליחות לתת לקורא במעט מאוד מילים. התמציתיות הילדותית שלהן, בשילוב עם התכנים שעולים מהן, הן שילוב נהדר.

אני מחבבת מאוד שילוב של אלמנטים פנטסטיים בסיפורי התבגרות, ואני חושבת שזו בחירה נבונה. אני חושבת גם שמקסים ונכון לשלב פנטזיות מבוססות תרבות ופולקלור – בעיקר כשמדובר בצד פחות מדובר ומיוצג של התרבות העדתית בארץ.

אז הספר יצא לאור. הבוקר קניתי לי עותק, וגם הצטלמנו ביחד, ועכשיו אלך להתבשם בשמחה הזו. יש מעט מאוד סיבות לשמוח בימים אלה, ובכוונתי לסחוט מזו את כל מה שרק אפשר.

אז מי לבשה את זה טוב יותר?