שושנה

שושנה הסתכלה על הקמטים שמילאו את עור הפנים שלה: חמישים חריצים לחמישים שנים סבל. טוב, היא ידעה שזה לא היה ממש מדויק, אבל היא אהבה את הסמליות.
הנורות שבהקו סביב המראה סנוורו אותה קצת, אבל היא חששה לזוז ולהפריע למאפרת, שהייתה עסוקה בלמרוח עליה אבקה לבנה או כחולה או סגולה – היא לא ממש שמה לב. הממחטות שנתחבו סביב הצווארון כדי לא לקלקל את השמלה היפה והמכובדת שנחמה השאילה לה לכבוד ״האירוע״, לעגו לה: זה לא יעזור – לא האיפור, לא השמלה, לא הממחטות הספוגות.

עיניים שחורות הסתכלו עליה מתוך הראי הגדול.
עיניים מלאות בפחד.
התחקירן של תוכנית הטלוויזיה ביקש שתביא תמונות מהתקופה ההיא ועכשיו הן נחו בפינה המרוחקת ביותר על שולחן האיפור העמוס. היא פזלה לכיוונן יותר מפעם אחת. הן כבר התעוותו מהדמעות ששפכה עליהן בימים שעוד לא הצליחה לאלף את הלב השבור, ועכשיו, מונחות אחת על השנייה, הן יצרו חללים לא־סימטריים ביניהן, כמו מבוך של מחילות סודיות שלא מובילות לשום מקום.

היא שילבה את ידיה, משתלטת על הצורך למעוך את ערימת התמונות בצורה מסודרת. אבל מה הטעם למעוך, להסתיר? החללים האלו היו איתה כל חייה. עכשיו ביקשה ללטף אותם, לדחוף את האצבעות ולהרגיש דווקא אותה – את זו שנעדרה מהן.

פרכוס פתאומי תקף את הלחי הימנית שלה והיא הרחיקה את המאפרת.
״תשמעי, תני לי כמה דקות, בסדר?״
״אין בעיה.״
כשהמאפרת יצאה, שושנה שפשפה את כפות ידיה זו בזו והניחה על הפנים, כאילו עוטה מחדש מסיכה ישנה שעמדה להתפרק. החום מכפות הידיים הצליח להבריח את הפרכוס. הוא תמיד הצליח להרגיע: אותה, את ישעיה שהיה חולה קשה לפני שנפטר, גם את הילדים אם היה להם חום או סתם עצבות חולפת. רק אותה, זו שהייתה צריכה נחמה יותר מכולם, בה לא נגעה… לא ליטפה…
הגיע הזמן לקחת תרופות, אמרה לעצמה והוציאה מהתיק שני כדורים וטיפות עיניים. את הכדורים בלעה בלי מים ואת הטיפות הזליפה, שתיים־שתיים, בכל עין. כשהרופא אמר לה ששק הדמעות שלה יבש, פרצה בצחוק. גם ישעיה אמר לה כבר קודם: ״את, את בוכה יותר מדי.״ והיא באמת בכתה: בכתה לאחות, לרופא, לעובדת הסוציאלית, בכתה לישעיה ולמרים ולכל השכנים, בכתה אצל המעסיק שלה ובכתה כל הדרך באוטובוס בחזרה לצריפים. הייתה עוברת מבית לבית ובוכה, מחפשת רחמים, חמלה, עזרה. מישהו בטח ראה או יודע לאן נעלמה הילדה; בכתה כי למרות שאמרו לה שמתה, הלב שלה צעק שלא. גם החלב שלה בכה מהשדיים והכתים את מעט שמלותיה וטפטף על סנדליה הקרועים. הם קראו לה משוגעת עד שגם להם החלו ״למות״ ילדים, אבל אז כבר היה מאוחר מדי. כל־כך הרבה מתים, כל־כך הרבה כאב ולאף אחד לא היה אכפת. אז הבינה שאין טעם בדמעות, פשוט אין טעם, וקברה אותן עמוק בפנים. לפעמים פחדה שכל הדמעות שסגרה חזק־חזק בלב, נאגרו ונאספו ויום אחד הן עוד תפרוצנה החוצה ותטבענה אותה.
שק דמעות יבש.

פחחחח.
היא הסירה את הממחטות; אולי המאפרת תכעס, אבל עכשיו לא היה לה אכפת. קצת פודרה התפזרה על השמלה של נחמה והיא נעמדה ואיבקה אותה. נחמה הייתה המעסיקה שלה בעשרים השנים האחרונות וגם החברה הטובה ביותר שאי־פעם הייתה לה. בכל פעם שסיימה להוריד רהיטים חזרה לרצפה אחרי הספונג'ה, הן היו יושבות לכוס תה ומפטפטות על הכול. הכול היא ידעה, נחמה, גם על התינוקת. פעם אחת היא באה אליה ואמרה: ״עשיתי לך הפתעה.״
הבן שלה, שהיה מישהו חשוב בטלוויזיה, הצליח לשכנע חבר שלו מתוכנית תחקירים לנסות לחפש את הילדה שנעלמה. נחמה שמרה את זה בסוד, למקרה שזה לא יצליח, כדי שלא תתאכזב.
״מה אני רוצה? לשבור לך את הלב עוד הפעם?״
״הלב שלי כבר שבור.״
״ובכל זאת, למי יש כוח לשבת ולהדביק הכול עוד הפעם. תחשבי גם עלי, אני אין לי כוח לדרמה.״
למרות הכול שושנה חיבקה אותה ככה עד שעשתה לה סימנים. אחר כך נחמה הביאה לה את השמלה.

״זה לא בשביל להתחנף לטלוויזיה, את יודעת, זה בשביל שיראו אותך כמו שהם. שיבינו שזה יכול היה לקרות לכל אחד מהם.״
״אבל זה לא קרה לכל אחד מהם.״
״נכון. אבל…״

״אבל שלא יראו אותי כמו אחת מהשכונה, כזו שזה רעיון טוב אם יהיו לה פחות ילדים?״
נחמה נופפה בידה בביטול, כפי שנהגה לעשות כשחשבה ששושנה מגזימה.
״כל מה שאני אומרת זה שהבגדים עושים את הבן אדם.״
״אז חבל שלא הבאת לי את השמלה הזאת לפני חמישים שנה!״
נחמה רטנה בחוסר סבלנות ואז הוסיפה: ״וגם הילדה, שתראה כמה את יפה.״
הילדה.
כל פעם כשחשבה על הילדה, משהו בשושנה התכווץ כמו בדקירה חריפה, כואבת שכמעט הוציאה לה את כל האוויר מהריאות. שנים ניסתה לדמיין איך היא נראית: היא דומה לאחיות שלה או לה? אולי קיבלה את האף של ישעיה או דווקא גומות החן שלו? השיער שלה ארוך או קצר?
כמו רוח רפאים היא נכחה בכל אירוע משפחתי, שמח או עצוב, וכל יום שושנה הייתה מדברת איתה ומספרת לה על כל מה שעובר עליה.
אבל הילדה שתפגוש אינה זו ששוחחה איתה; היא אחרת, זרה.
ומה אני בשבילה, אם לא זרה בעצמי?
הפרכוס בלחיים התחיל שוב: אחד בלחי ימין, אחד בלחי שמאל.
״עוד חמש דקות לשידור,״ הכריז מישהו מתוך רמקול על הקיר.
הלב שלה פעם כל־כך חזק, חובט על בית החזה מפנים, כאילו שהוא מכה על חטא. שנים חיפשה אותה, בודקת כל ילדה, נערה, אישה שעברה ברחוב ועכשיו, עכשיו כשהיא סוף־סוף הולכת לראות אותה, לראות אותה באמת, היא רק רוצה לחזור הביתה, למיטה.
פחדנית.
מה אם היא תכעס עלי שאיבדתי אותה? מה אם היא תאשים אותי ותבכה? מה אם היו לה חיים רעים?
המרירות שמילאה אותה איימה להתפקע. היא ידעה שהיא לא אשמה, באופן שכלי והגיוני, אבל תחושת האשמה רדפה אותה במשך שנים, נדבקת לצער ולתוכחה שאין מזוויעים מהם: איזו מן אימא מאבדת את התינוקת שלה? למה סמכה על זרים ולא על עצמה? איך לא התעקשה להניק או לקחת אותה איתה לצריף? אם רק הייתה עומדת על שלה, אפילו צועקת ו"עושה בלאגן", כשהתינוקת הייתה עוד באותו בניין, כשהיה עוד סיכוי להחזיר אותה…
היא נזכרה ״לעשות בלאגן״ מאוחר מדי.
עכשיו היא רעדה כולה – לא רק הפרכוס הבלתי נסבל בפנים, גם הידיים והכתפיים וכל הגוף – הכול התחיל להתנדנד בחוסר שליטה. היא הסתכלה בבבואה שנשקפה מולה וידעה:

זה לא הכי נורא.

זה לא הכי נורא.

הכי נורא זה אם כל הסיפור הזה, התוכנית בטלוויזיה והתחקיר וזה שמצאו אותה סוף־סוף, הכי גרוע זה שכל זה היה סתם. מה היא בסופו של דבר? עוד זקנה מקומטת עם סיפור עצוב? היא הייתה שום דבר בשבילה אז והיא שום דבר בשבילה היום.
עייפות נוראית תקפה אותה; הכול נהיה מטושטש פתאום, מיואש. היא אפילו לא שמעה את הנקישות בדלת או את המאפרת שנכנסה בהיסוס וחיכתה בפתח.
וגם אם הכול היה סתם? הא? הרגע שחיכתה לו חמישים שנה התחיל לחמוק לה מבין האצבעות. היא ניסתה לאחוז בו, לעכב אותו עוד רגע, מתחננת: אולי זה לא חכם, אולי זה לא הגיוני, אולי זה מיותר או מטופש או אנוכי או אכזרי אפילו, אבל אני רוצה לראות את הבת שלי.
אני רוצה לראות את הבת שלי.
אני רוצה לראות את הבת שלי

לגעת בה, לחבק אותה.

בבת שלי.

הבת שלי.

משהו בה געש ושצף כשחזרה על המילים, הפעם בקול:

״הבת שלי. הבת שלי. הבת שלי.״

שושנה התרוממה מהכיסא. הכול נעלם מלבד האהבה. בסופו של הרגע הזה, עם הלב שנקרע והוטלא עד שלא נשארו ממנו אלא קרעים גסים, מדממים, זועקים מכאב, זה מה שנשאר לה – הצורך הקמאי לראות את הבת שלה.

היא חייכה אל המאפרת ויצאה אל האולפן.

* תמונה של ציור קיר ממוזאון אומנות בוושינגטון, ארה"ב:

CHUCK CLOSE Fanny/Finger-painting  1985 oil on canvas