מתוק

 

נעמן אהב שקט.
היו שני סוגים של שקט: אחד מבחוץ שקיים בלי להתאמץ ואז אפשר ללכת ברוגע ולהרגיש בטוח במרחב הציבורי בשעות הקטנות של הלילה (או המוקדמות של הבוקר) והשני היה השקט שבתוך הרעש, שקט שנולד מתוך העשייה, היצירה, ההתעסקות בידיים עם הבצקים השונים, ציפויי הסוכר והקרמים, במטבח שכבר רחש ורעש ממכונות ערבול ותנורים ומבועז ויפית שעבדו איתו.
נעמן הרגיש בר־מזל שלמד למצוא את השקט שלו בעבודה שהוא אוהב. הוא הרגיש בר־מזל שמיקי, בעל המגדנייה, אימץ אותו למרות המוזרויות שלו.

 

״המוזריות שלו״.
מיקי לא רצה לשמוע שמות שונים של אבחונים. הוא אמר שלכל אחד יש מוזרויות ושלא צריך ללעוס יותר מדי מילים גבוהות כל עוד בן אדם קם בבוקר והולך לעבודה וחוזר הביתה והכול בסדר. נעמן הסכים. ימים פשוטים בהם היה מגיע לעבודה, אופה, מנקה וחוזר הביתה גרמו לו להרגיש שליו. כמו היום למשל, יום שלישי, יום חסר ייחוד ורגוע.

 

המערבל סיים לערבל ונעמן חילץ את בצק השמרים, מעבד ולש אותו על משטח העבודה המקומח. יפית הגישה לו תערובת מילוי ללא מילים, כמו שהעדיף, והוא חילק את הבצק לכדורים וכיסה אותם בעדינות, נותן להם לנוח ולתפוח. רוך ננסך בו כשכיסה אותם, כמו ילדים מנומנמים במיטתם, עטופים לקראת שנת לילה מלאת חלומות.

גם לו היו חלומות; חלומות על ילדים ואהבה. הוא נפנף אותם במהירות והתפנה לביצים שהוציא מהמקרר כבר קודם ובחן כעת אם הגיעו לטמפרטורת החדר.

 

בזמן שהבצק יתפח ובועז יאפה את עוגיות התחתית ויפית תקציף את הקרם הוא יכין את מרנג הלימון.

 

זה היה אחד הדברים שהדהימו אותו במגדנייה, אצל מיקי ובמטבח. מעולם לא חשב שיצליח לעבוד בצוות אבל במקום בו החוקים היו קבועים מראש וכולם עבדו לפי אותו מתכון, חלוקת העבודה הייתה פשוטה כמו הפרדת חלבון מחלמון.

 

מיקי שרבב ראש לאחל בוקר טוב ונעמן רשם לעצמו שיש עוד חצי שעה לפתיחה. הוא הוציא מהתנור את שושני הקינמון שהדיפו ריח משכר של בוקר מושלם והרגיש את ההתכווצות המוכרת של התרגשות.

הוא היה מאושר.

הוא אפה ויצר והכין – ואנשים באו וקנו ואכלו וחזרו בשביל עוד.

מה עוד הוא היה יכול לבקש?

 

השעות חלפו בשלווה יחסית ואחרי שנעמן סיים את עוגת קרם עם הפירות מזוגגים ואת קלפוטי פירות יער שהזכיר לו בית, הוא התפנה לאפיית המאפים המלוחים, שזכו לביקוש גבוה בשעות הצהרים. בועז התעסק עם כיסוני הבצק במילוי תרד וגבינות ויפית עמלה על מאפים ופשטידות בזמן שהוא עבד בדיוק מחושב על הבורקסים. הוא הכין את בצק העלים בעצמו והעבודה הממושכת, העקשנית והקפדנית שהתפרשה על פני כל שעות הבוקר גרמה אפילו לבועז הקשוח להעריך אותו.

 

״זה לא באמת קשה, פשוט צריך להחזיר לקירור של שעתיים אחרי כל קיפול ולישה,״ אמר לו כשבועז הציץ מעבר לכתפו.

 

״אני יודע איך מכינים בצק עלים, נעמן,״ רטן בועז, ״אבל רק לך יש סבלנות לחרא הזה.״

 

זה היה נכון במידה מסוימת. ההתעסקות בפרטים הקטנים, העבודה המדויקת והמחושבת התחילו כבריחה מרעש, כסוג של התמודדות עם חרדה. נעמן לא חשב שמדובר בסבלנות אלא בהישרדות. החוקים הברורים באפיה, חוקים קבועים, מאורגנים בשלבים על ציר הזמן, עזרו לו לעבור את היום, משימה אחרי משימה. הוא נשען עליהם לא פעם ולא פעמיים גם מחוץ למטבח, מנתח תרחישים חברתיים כאילו היו מתכון לעוגה.

 

״נעמן, אֶלָה כאן,״ הציץ מיקי אל המטבח.

 

אלה? כאן? ביום שלישי?!
השקט והשלווה קרסו כמו עוגת גבינה שהצטננה מהר מדי. רק ליבו הלם בפראות בחלל החזה.
אלה הגיעה כל יום חמישי בחמש, כמו שעון. כל יום חמישי אחרי שסיימה את העבודה במרפאה ולפני שהלכה לבקר את סבתא שלה בבית האבות. כל יום חמישי בחמש היא אספה את הקרם־שניט שהכין לסבתא שלה, דיברה במהירות האור וחייכה אליו בחיוך ממיס…

 

״נעמן!״ קראה יפית, ״התופינים!״

 

נעמן הבחין שבטעות הטביע תופין אומלל בקרם פסיפלורה צהבהב, כשהיד שלו פשוט נשארה תלויה באוויר. הוא הוריד את המשפך והתבונן ברצח שביצע בשוגג. הכול יכול להיות שקט ושליו אם הכול נשאר באותו הסדר: אם היא מגיעה ביום חמישי אחרי שהוא כבר התכונן לקראתה כל הבוקר והכין את הקרם־שניט וחשב על מה לדבר ואיך לענות לה הוא היה מצליח להתמודד עם זה.
אפילו שממילא רוב הזמן היא זו שדיברה ברעש גדול.

רעש.

זה מה שהיא הייתה.

 

שטף הדיבור הסוער שלה והתוכן הלא מצונזר שרחש באוזניו ערבב חשוב ותפל ודברים שרצה לשמוע והרבה דברים שלא. אפילו המראה החיצוני שלה צעק בקולי קולות: היא תמיד נראתה כאילו ארון הבגדים הקיא עליה ולמרות שלא היה דבר יותר יפה ממנה, הופעתה עדיין הכאיבה לו בעיניים, וגם קצת בלב.

 

הוא פחד ממנה.

הוא פחד מהאופן שבו גרמה לו להרגיש.

היא גרמה לו להרגיש מתוק.

 

נעמן התבונן על החורבן שחולל עם הפסיפלורה והתחיל לאסוף את הקרם שנשפך מהתופין האבוד. כל מה שנגע בו הפך צהוב ודביק.

מתוק יכול להיות מסוכן, חשב.

 

״אני אנקה פה, לך אליה.״

 

יפית תפסה אותו בשתי כתפיו וכיוונה אותו אל הכיור כאילו היה ילד קטן. מבולבל, ציית. הוא שטף את ידיו וקרצף אותן בסבון, שולח מבטים חוששים לכיוון בועז ויפית שחייכו אליו, מרוצים, כאילו ניצח במשחק שלא היה מודע לקיומו.

 

״אבל יום שלישי היום,״ אמר להם.

 

״פשוט תצא,״ בועז דחף אותו החוצה.

 

נעמן יצא אל החנות, אל ההמון שאמנם עמד בתור בשקט, אבל הצטבר לממדים שחוללו מהומה בנפשו.

בזווית העין ראה אותה, עומדת בפינה וממתינה. מעיל כהה גדול כיסה כמעט לחלוטין את החולצה הצבעונית ואת חצאית הטלאים שלבשה. היא פשטה את הצעיף הכתום וכובע הצמר הסגול ותחבה אותם לתיק כשראתה אותו. החיוך הממיס שקידם תמיד את פניו ואליו ערג כל יום חמישי בחמש, היה קטן מתמיד. עיניה השמחות בדרך כלל ננעצו בו בצורה מטרידה והיא נשכה את שפתיה.

 

נעמן נדרך.

 

תחושה מוזרה התעוררה בו. אם תמיד התרגש ואפילו נבהל כשראה אותה, למראה המצוקה שהפגינה ניעורה בו נחישות מפתיעה, מין הבטחה ברורה ללא מילים שיהיה מה שיהיה, הוא ידאג לה, יוודא שהכול יהיה בסדר. עוד לפני שביקשה ממנו דבר, ענה לה בליבו: בהחלט.

 

היא כרכה את זרועותיה סביבו לחיבוק קצר אבל נעמן לא זז. כך היה תמיד: היא חיבקה אותו לרגע קצר והוא שאף את ריח שערה בשאיפה ארוכה ועמוקה שהייתה אמורה להספיק לו לשבוע ולא החזיר לה חיבוק, לא מתוך קרירות, בושה או מבוכה, אלא מתוך הבנה שרעש אי אפשר להקיף או להחזיק בידיים.

 

הקרבה אל גופה החם איימה עליו. דברים שהחליט כבר קודם, דברים שוויתר עליהם, שנראו מעבר ליכולתו, הרגישו כאילו הם עלולים להישכח בקרבה הזו. טעם מתוק של הבטחה עורר בו פחד איום מכאב בלתי נסבל. הוא שמח שלמדה להתרחק אחרי חמש שניות של מגע.

 

אלה הסתכלה עליו במבוכה.

 

״אני לא יודעת איך להגיד לך את זה. אני מאוד נבוכה מכל הסיפור. אני לא יודעת מה לעשות! קרה משהו בחמישי שעבר ולפעמים דברים קורים ומתגלגלים ויוצאים משליטה. לא התכוונתי לשקר אבל עכשיו הסתבכתי. מה אני אגיד לך נעמן, כשהלב רוצה אז הלב רוצה. למרות שדווקא במקרה הזה, זה לא הלב שרוצה אלא איברים אחרים, אם אתה מבין למה אני מתכוונת…״

 

היא צחקה צחוק עצבני ונעמן חייך בנימוס. לא, הוא לא הבין על מה היא מדברת.

 

״יום חמישי שעבר, כשהבאתי את הקרם־שניט לסבתא, היה שם אחד האחים המטפלים, אייל. בחיי שהוא נראה כמו חיה אצילית וגאה. גם סבתא שמה עליו עין. מה לעשות שהוא ממתק כזה? בכל מקרה, היא קראה לו ונתנה לו לטעום מהקרם־שניט שלך והוא ממש התלהב, שיבח את הקרם ואת העלים ואמר שזה מזכיר לו את הקרם־שניט שסבתא שלו הייתה עושה ואני ממש שמחתי כי ידעתי שהשקעת הרבה כדי להכין את זה מושלם, כי אתה משקיען כזה. אויש, אני כזאת נוראית, מה שלומך נעמן? הכול בסדר?״

 

״כ…כן,״ מלמל. ״אייל?״

 

״אז זהו, שאיך שהוא הוא הבין שאני הכנתי את הקרם־שניט והסתכל עלי כאילו אני בעצמי איזה תלתקולד. מה אני אגיד לך, זה עושה לך משהו כשמישהו מסתכל עליך ככה… מפה לשם… לא תיקנתי אותו. נעמן! הוא צריך להגיע לארוחת ערב ובגלל שהוא חושב שאני יודעת לאפות אז הוא אמר שהוא יביא את האוכל ואני אכין את הקינוח! ואני, יש לי שתי ידיים שמאליות כשזה מגיע למטבח. טוב אני לא באמת יודעת אם יש לי ידיים שמאליות, פשוט אף פעם אין לי זמן לנסות ובכלל למה לטרוח כשיש אותך, נכון?״

 

נעמן הרגיש את הרעש הגדול סובב סביבו, טורף את המחשבות שלו. זה תמיד קרה לו כשהיא באה אבל היום היה מאיים מתמיד. אייל שדומה לחיה אצילית; אייל שנראה כמו ממתק; אייל שהסתכל על אלה כמו תלתקולד (מה זה תלתקולד? היא התכוונה לטריקולד?). איברים שרוצים דברים; חיבוק של חמש שניות; גוף חם מאיים – מחמם – מבהיל – מתוק. בלגאן. כל קרם הפסיפלורה נשפך על המגש. אייל. אלה ואייל. הוא בא אליה לארוחת ערב. הוא בא אליה הביתה. הלב רוצה מה שהלב רוצה. במקרה הזה זה לא הלב, זה איברים אחרים…

 

״נעמן?״

 

נעמן הסתכל על אלה.

 

״בקיצור,״ המשיכה. ״באתי כדי שתמליץ לי על קינוח. משהו סקסי כזה? או לא סקסי? אולי משהו ביתי? מה אתה חושב? איזה רושם אני צריכה להעביר? סקסי או ביתי? נעמן?״

 

נעמן חשב שאם הוא היה דמות מצוירת זה היה השלב שבו היה יוצא לו עשן מהאוזניים. אבל הוא לא היה דמות מצוירת – הוא היה אדם אמיתי והרעש שלה גרם לו להדהוד פנימי בלתי נסבל בתוך הראש, כזה שאיים על שיווי המשקל שלו.

נעמן שלח יד להחזיק את קצה מקרר התצוגה. הוא קיווה שבועז או יפית יקראו לו מהמטבח או שלפחות שישמע משם רעש איום שיציל אותו, אבל לא: אין סיכוי שיהיה מצב חירום במטבח שלו. הוא אדם מסודר ואחראי.
זהיר.
כל־כך זהיר, עד שאחרי שלוש שנים שהוא נזהר מהאישה שהוא מאוהב בה, מישהו אחר מגיע אליה הביתה לארוחת ערב.

האישה שהוא מאוהב בה.
ההודאה באמת שניסה להסתיר מעצמו בהגבלת זמן החיבוק, בתירוצים של הגדרות ותיוגים ובהזנת הפחד משינויים הדהדה עכשיו בקול רם והחרישה את אוזניו.

 

״אתה כועס עלי. אוי נעמן, אתה כועס עלי? אני יודעת שזה לא בסדר שהוא חושב שאני הכנתי את הקרם־שניט. זה… זה כל הזכויות שלך. אני אגיד לו. אני אספר לו הכול. פשוט רציתי להרשים אותו, זה הכול. לרגע הרגשתי מיוחדת. הוא בטח יחשוב שאני מטומטמת לגמרי שאני משקרת על עוגות. מי משקר על עוגות?!״

 

השפתיים שלה רעדו ונעמן נבהל לראות אותה כל־כך נסערת. הנחישות הקודמת התגברה על הרעש הגדול והוא נעזר בדימוי של מתכון כדי לחשב את הצעדים הבאים.

 

אם הוא אכן מאוהב בה, חשב, זה מה שעליו לעשות:

להרגיע את אלה.

לגרום לאלה להרגיש טוב.

להביא לאלה עוגה.

 

״זה בסדר, אלה,״ אמר ואפילו העז להניח יד על כתפה. ״לא אכפת לי שיחשוב שאת הכנת את הקרם־שניט.״

 

המגע הרגיש מעושה מדי והוא מיהר להסיר את היד המגושמת מהכתף העדינה. בסרטים זה נראה יותר אמיתי, חשב.

 

״אני לא יודע איזה רושם כדאי לך לעשות. אני לא חושב שאת צריכה לעשות רושם על אף אחד. אבל אם את רוצה קינוח שגם נראה טוב וגם נותן תחושה של בית אני ממליץ על הקלפוטי פירות יער.״

 

הוא ניגש למקרר התצוגה והראה לה את העוגה שהמליץ עליה. שירה ומיקי עבדו מול שאר הלקוחות. חלקם התלוננו על השירות המיוחד ללקוחה שאפילו לא עמדה בתור. נעמן לא שמע אותם. הוא גם התעלם לחלוטין מאלה. כלומר, הוא דיבר איתה והגיש לה את העוגה עטופה בקופסה לבנה ולקח ממנה את שטר הכסף שהושיטה, אבל הוא לא הסתכל עליה. כל מה שהצליח לעשות היה להתרכז בצעדים שעליו לעשות רגע לפני שיברח חזרה למטבח.

 

״קלפוטי זו מילה בצרפתית, פודינג באנגלית וחביצה בעברית. שמנת, ביצים וסוכר עם קצת קמח הופכים להיות מעטפת קרמית לפירות במאפה. זו עוגה פשוטה להכנה ובגלל שהיא עדינה מאוד, היא לא תמיד נחתכת הכי טוב. ההגשה מגושמת קצת, חתיכה קצת מפורקת – זה בדרך רומז על מאפה ביתי. תחממי את זה בתנור לפני שהוא מגיע. ככה יהיה ריח טוב של אפייה בבית והוא יחשוב שעשית את זה לבד.״

 

הוא לא הרים את המבט מהעוגה העדינה בקופסה. הוא לא שמע את שטף מלמולי התודה וההערכה של אלה. הוא חסם אותה לחלוטין מתודעתו.
פתאום ידה נחה על ידו.

הוא הסתכל על היד המוכרת ואז על שרוול המעיל המרופט והחולצה הצבעונית שהציצה מתחתיו.

 

״אני צריך לחזור לעבודה,״ התנצל ונמלט למטבח.

 

במטבח ניגש מיד אל הכיור אבל היסס לפני שקרצף את ידיו בסבון. תחושת המגע שלה על ידו הייתה יקרה מדי להתבזבז. הוא השתהה רגע ארוך ואז כשלא הייתה לו שום ברירה, שטף את ידיו וחזר לתופינים.

 

״אמרת לה סוף־סוף איך אתה מרגיש?״ שאלה יפית.

 

״לא,״ ענה. ״עזרתי לה לבחור קינוח לפגישה עם בחור אחר.״

 

בועז צקצק בלשונו.

 

 

יום חמישי הגיע ונעמן חבט בבצק השמרים, שוב ושוב, שוב ושוב. מגדנאי, יותר מכולם, צריך לדעת שלכל דבר יש זמן מוקצב: זמן להתפיח בצק שמרים, זמן לקרר בצק לעוגיות חמאה, זמן להקציף ביצים או זמן לבישול קרם לימון. דווקא הוא יותר מכולם היה צריך לדעת שלכל דבר יש תוקף.

 

פחדן.

חמש שניות לחיבוק קצר.

האם באמת חשב שהוא יכול להסתפק בזה?

ומה היה קורה אילו השתהה יותר?

שטויות.

האם הוא באמת מאמין שהוא מסוגל להיות איתה?!

 

זה דבר אחד לקום בבוקר וללכת לעבודה ולחזור הביתה.

זה דבר אחר לעשות את כל זה עם מישהו אחר בבית.

ועוד עם מישהי שכל הישות שלה היא רעש אחד גדול.

 

ובכל זאת, מאז שמכר לה את הקלפוטי לא הפסיק לחשוב עליה.

בדרך כלל חשב עליה רק לפעמים: בערבים כשחזר לדירתו הקטנה והמסודרת או כשישב לאכול ארוחת ערב לבד או כשנרדם מול הטלוויזיה על הספה. בעיקר חשב עליה בימי חמישי לפני שהגיעה למגדנייה ובלילה של יום חמישי וקצת אל תוך יום שישי.

לעיתים קרובות חשב עליה גם בשבת, אבל זה קרה בגלל שלא עבד ולא היה לו דבר טוב יותר לעשות.

כשחשב עליה, חשב על שטף הדיבור הבלתי פוסק שהשמיעה כל הזמן והרגיש פתאום שהשקט שסובב אותו פחות נעים מתמיד.

כשחשב עליה, חשב על החיבוק הקצר וכמה שנחמד מצידה שהיא למדה להכיר אותו מספיק כדי להרפות בדיוק בזמן ושאולי זה קצת חבל שסיפר לה שהוא לא אוהב חיבוקים כי לפעמים הוא השתוקק להישאר קצת יותר בתוך המגע שלה.

 

הקרם־שניט כבר היה מוכן במקרר וארוז היטב. נעמן ביקש מיפית שתוציא אותו אל אלה בשעה חמש.

הוא קימח את משטח העבודה ורידד את הבצק בשלווה. בדרך כלל בשעה זו קרצף את ידיו ופניו והתכונן לפגישה שלהם, אבל הפעם יפית תצא אליה והוא לא צריך לדאוג או לחשוב או להתכונן.

 

הוא לא צריך לשמוע על אייל או על הקלפוטי.

הוא לא צריך לראות את מי שהוא הפסיד.

 

כשמיקי הציץ פנימה ואמר שאלה כאן, יפית לקחה את הקרם־שניט ויצאה. נעמן עצר לרגע את פעולת הרידוד ושאף שאיפה עמוקה, מדמיין את שיערה הארוך והגלי. אבל לא ריח שיערה עלה באפו אלא עננת קמח. הוא התעטש בפראות לכיוון הרצפה, מגן על הבצק בידיו.

 

״נעמן, אלה אמרה שהיא חייבת לדבר איתך.״

 

נעמן התעלם מיפית שחזרה למטבח והמשיך להתעטש בפראות.

 

״נעמן!״ גער בו בועז. ״אתה מזהם את כל המטבח!״

 

לפני שהספיק להגיב, בועז דחף אותו החוצה.

 

 

״מה קרה לך? אתה נראה כאילו הלכת מכות עם קמח. כלומר, אני מקווה שזה קמח…״ אלה התחילה לנער את הקמח מגופו, כתפיו ושערו. נעמן התרחק והתעטש עיטוש אחרון.

 

״אתה חולה?!״ היא שאלה בקול מודאג וקהל לקוחות הפנה את ראשו בבת אחת לכיוונו.

 

״לא. אני לא חולה,״ ענה בקול רם למראה מבטו הכועס של מיקי. ״זה רק הקמח, נשמתי אותו בטעות.״

 

אלה פרצה בצחוק. היא ניסתה לעצור את עצמה אבל לא הצליחה.

 

״אתה כזה מפוזר לפעמים. ממש. תראה איך אתה נראה!״

 

היא הוציאה ממחטה וחזרה לנקות אותו. נעמן עמד מבלי לזוז. זה לא היה חיבוק וזה ארך הרבה יותר מחמש שניות אבל הוא לא אמר לה שהוא יכול בקלות לחזור למטבח ולהתנקות או שלנער קמח בממחטה זה לא הכי יעיל. הוא פשוט עמד בצייתנות והביט בה מנקה אותו. היה רוך שהרגיש כשהייתה לצידו ובתוך הרוך הזה הייתה שלווה, היה שקט. המחשבה שהוא מסוגל למצוא איתה שקט מילאה אותו תקווה.

 

״הנה. אני לא בטוחה שעזרתי יותר מדי, אבל לא נורא. אתה ממילא חוזר לקמח עוד מעט. תשמע, הקלפוטי היה מדהים. כזה נימוח ומתקתק אבל קצת חמוץ. פשוט מושלם. אני לא יודעת איך להודות לך. היה לנו ערב כזה נחמד, לאייל ולי. הוא גם אהב את העוגה.״

 

התקווה נדחקה הצידה ונעמן חשב שזה בדיוק מה שהוא מרגיש עכשיו: נימוח ומתקתק אבל קצת חמוץ. עד שכבר הודה בפני עצמו שהוא אוהב אותה, עד שכבר הצליח להאמין שהוא יכול להיות עם אישה שהיא רעש ולמצוא שקט, היא כבר הייתה עם מישהו אחר.

 

״אייל לא אלרגי לפירות יער?״

 

״מה?״ אלה הופתעה מהשאלה ואז פרצה בצחוק מתגלגל. ״מצחיק אתה. אוי ואבוי לי. זה דווקא משהו לחשוב עליו. אתה מבין? אתה חושב על הדברים האלה. אני יכולתי בטעות להרעיל אותו. בקיצור, סליחה שגררתי אותך מהרומן שלך עם הקמח במטבח, אני צריכה עוד פעם טובה.״

 

״עוד ארוחת ערב?״

 

״גרוע מזה: אנחנו נוסעים מחר לסוף־שבוע לצפון והוא רוצה שנקנה מצרכים ונבשל יחד ושאני אאפה עוגה לקינוח והוא יהיה שם כל הזמן ואני לא יודעת לאפות. אני לא יודעת אפילו איך להכין חביתה.״

 

״סוף־שבוע בצפון?! אבל רק הכרתם ביום חמישי שעבר!״

 

נעמן נבהל מהגערה שנמלטה מפיו. בדרך כלל כל מה שאמר לה היה מחושב מראש; בדרך כלל כל מה שאמר לה היו דברים שחשב שתרצה לשמוע. אבל לגעור בה? לגלות לה עד כמה הוא סולד מהקשר עם אייל?! הפנים שלו האדימו תחת מעטה הקמח והוא התכווץ כשראה אותה מביטה ישר לתוך עיניו במבט חוקר וישר ודוקר ורציני מאוד.

 

״אני לא ילדה קטנה, נעמן. וגם אתה לא. בגיל שלנו אין סיבה להתמהמה יותר, אתה לא חושב?״

 

לרגע הוא חשב שהיא מדברת עליו – עליה ועליו – אבל זה לא היה יכול להיות.

הוא מלמל התנצלות אבל היא המשיכה לשתוק. היא שתקה כל כך הרבה זמן שהוא חשב שהעולם התהפך ושהרעש שפחד ממנו הוא כאין וכאפס לעומת הדממה שלה.

לראשונה הוא לא היה יכול לסבול את השקט. וכיוון שמישהו היה צריך למלא את השתיקה המחרישה הזאת הוא התחיל לדבר:

 

״תראי אני יכול לכתוב לך את המתכון של הקלפוטי, אמרתי לך שהוא קל להכנה, אבל כבר הכנת לו השבוע ואולי לא כדאי לחזור על אותו הדבר. אני יכול לנסות לחשוב על מתכון פשוט אחר אבל זה כבר חמישי בערב. את נוסעת מחר. עם אייל. זה נשמע נחמד והוא גם יודע לבשל וזה גם נחמד ובטח מאוד נחמד לכם ביחד.״

 

״נעמן?״

 

״אז יש לי רעיון קצת משוגע. אני לא יודע אם את רוצה או מרגישה בנוח, זאת אומרת, אנחנו מכירים כבר שלוש שנים ואת יודעת שאין לך מה לדאוג איתי ואני אף פעם לא באמת אירחתי אף אחד אצלי בבית אבל הרעיון שלי היה שאולי אחרי הביקור אצל סבתא שלך היום, אם את רוצה, את יכולה לבוא אלי ואני אלמד אותך לאפות עוגה. אנחנו נאפה את אותה עוגה כמה פעמים עד שתרגישי שאת יכולה לאפות אותה לבד.״

 

החיוך הממיס חזר אל עיניה והכול הרגיש רגוע יותר.

 

״אתה תעשה את זה בשבילי?״

 

״הוא יעשה הכול בשבילך,״ התערב מיקי. ״נעמן, אתה צריך לחזור למטבח.״

 

נעמן נסוג אל המטבח, עדיין מסתכל על אלה המחייכת. הוא היה יכול להישבע שראה זיק של התרגשות בפניה. או שההתרגשות הייתה כולה שלו?

 

״סיפרת לה איך אתה מרגיש?״ שאלה יפית.

 

״לא,״ ענה, ״אבל אני הולך ללמד אותה לאפות בשביל הבחור ההוא.״

 

בועז צקצק בלשונו.

 

״אל תקשיב לבועז,״ יפית התקרבה אליו. ״אין דבר רומנטי יותר מלאפות, ועוד יחד.״

 

 

נעמן קרצף את המטבח של המגדנייה. בועז, יפית ושירה כבר עזבו ורק מיקי נשאר לסגור את הקופה. ההתרגשות שלו כבר התנדפה מזמן והוא היה בעיקר מודאג. הוא מעולם לא הזמין אף אדם לדירה שלו. אפילו הוריו המבוגרים העדיפו שלא לעלות עד לקומה הרביעית והוא שמח על המבצר המבודד והשקט שלו.

ועכשיו… עכשיו אלה תבוא לשם.

 

רגע לפני שסיים היא הגיעה. מיקי שחרר אותו מוקדם וסיים לנקות במקומו ונעמן יצא מהמגדנייה עם אלה אל הערב הקריר. כשהסתכל עליה חשב שהיא נראתה עצבנית כמעט כמוהו. אלה הבחינה במבטו ואמרה: ״אני לא אוהבת לשקר, אתה יודע? אני לא אדם שקרן. אתה בטח חושב עלי דברים נוראים.״

 

״אני לא!״ מיהר לומר, ״אני לא חושב עליך שום דבר רע.״

 

״זה מפריע לי, בכל מקרה. מפריע לי שאני צריכה לשקר כדי להשיג את מה שאני רוצה. אבל לפעמים צריך לעשות דברים כאלה, אתה מבין? אני לא יודעת אם אייל יבין אם אספר לו את האמת. אתה היית מבין? היית סולח לי? אם הייתי משקרת לך אבל בשביל משהו טוב?״

 

נעמן לא ידע אם הוא משקר בעצמו, מדבר איתה כמו חבר, כמו ידיד, אבל לא מספר לה איך הוא מרגיש. האם גם זה נחשב שקר? הוא לא רצה לחשוב על הרגשות שלו עכשיו, זה סתם יבלבל אותו. הייתה לו מטרה; הייתה להם מטרה: ללמוד להכין עוגה.

 

״את לא משקרת אם את באמת יודעת לאפות עוגה, נכון?״ חייך אליה. ״הערב תלמדי ואז תאפי בסוף־השבוע וזה כבר לא יהיה שקר כי את באמת תדעי להכין אותה!״

 

אלה חייכה אבל הוא חשב שהיא עדיין נראתה מוטרדת.

 

״יהיה בסדר,״ הבטיח.

 

היה משהו ב"יהיה בסדר" ששמע ממיקי ומבועז ומיפית ומההורים שלו שתמיד הרגיע אותו והוא קיווה שזה יעזור. אלה לחצה את ידו לרגע ועזבה.

 

״כן. יהיה בסדר. החלטתי לקחת סיכון ונראה מה יצא מכל הסיפור הזה, הא?״

 

״מה שבטוח, תצא עוגה!״

 

מעודד מהעידוד שעודד אותה, נעמן הרגיש נינוח יותר וכשכבר הגיעו לבניין אפילו קצת הצטער. זה היה ערב מיוחד וכל פיסת זמן שחלפה הייתה פיסת זמן איתה שחלפה לבלי שוב.

 

כשאלה נכנסה לדירה שלו ועמדה באמצע הסלון, מביטה סביב, הוא לא הרגיש כאילו מישהו פלש אל המבצר שלו. להיפך: משהו חסר הורכב בחזרה והושלם. הוא חשב שהוא היה יכול להעביר לילה שלם רק להתבונן בה שם, בתוך העולם שלו, והמחשבה העבירה בו צמרמורת נעימה. היא הסתכלה עליו בחיוך שלא היה בו שום רעש, אבל היא הייתה כאן בשביל מישהו אחר.

 

״העוגה,״ הזכיר לעצמו ולה. ״אז איזו עוגה רצית ללמוד להכין?״

 

״איזו עוגה אתה הכי אוהב?״

 

״אני?״

 

נעמן התפלא. אף אחד מעולם לא שאל אותו את זה. במשך שנים הוא אפה ועיטר וציפה אין־ספור עוגות ועוגיות. הוא אהב את כולן. הוא אהב כל דבר שיצא תחת ידיו.

 

״איזו עוגה אתה אוהב לאכול?״ היא חידדה את השאלה.

 

נעמן חשב לרגע ארוך. הוא הביט החוצה אל הגשם שהחל להכות בחלון, מעיד כי הם הספיקו להגיע לדירה בדיוק בזמן. הוא הביט ברגליים היחפות שלהם כשעמדו על השטיח הנקי בדיוק כמו שצריך לעמוד על שטיח בבית.

 

״עוגת תפוזים בחושה.״

 

״עוגת תפוזים?״ התפלאה.

 

״עוגת תפוזים פשוטה מרגישה כמו בית. יש בה מין הבטחה לנוחות וחמימות. היא מרגישה בטוחה.״

 

נעמן הסתכל על אלה במבט מלא ציפייה, הוא קיווה שהיא תבין. הוא קיווה שהיא תבין בגלל הגשם שבחוץ והרגליים היחפות והוא והיא ועוגת תפוזים. היא חייכה והיה נדמה לו שהסמיקה. מתוך המבוכה שלה דווקא הקניטה אותו:

 

״זהו? עוגת תפוזים פשוטה בלי קצפות ובלי גנאש שוקולד ובלי כלום?״

 

״כלום.״

 

בלי כלום שמפריד ביניהם, בלי הפחד שלו או הרעש שלה, בלי אייל ובלי הקרם־שניט ובלי שום דבר מלבדה ומלבדו עומדים יחד בערב כזה. נעמן חשב שהוא יכול להישאר בזה לנצח אבל הסומק בלחייה נדמה לו כמבוכה והוא הצטער לגרום לה אפילו גרגר אחד של עוגמת נפש. הוא החליט לא ללחוץ יותר.

 

״את יודעת מה?״ שאל. ״אפשר לבזוק אבקת סוכר לפני ההגשה. או אפילו יותר טוב: להרטיב במעט מי סוכר ולעטר בקליפות תפוזים מסוכרות. יש מישהי בשוק שמוכרת קליפות מסוכרות שהיא מכינה בעצמה. ממש מעדן. מיקי מביא לי בדרך כלל למטבח. אני לא אוהב ללכת לשוק.״

 

״יותר מדי אנשים,״ המבוכה נעלמה והקלילות חזרה. ״אני מסכימה לגמרי! אם אני מוכרחה ללכת לשוק אני הולכת מוקדם בבוקר.״

 

״אני הולך מוקדם בבוקר לעבודה. בארבע לפנות בוקר אין כמעט שום נפש חיה בחוץ. תענוג.״

 

״אתה עובד מארבע בבוקר עד עכשיו?! זה מטורף!״

 

ההפתעה שלה גרמה לו לצחוק. הוא לא צחק בדרך כלל עם אנשים אחרים. הוא לא שוחח כל־כך הרבה עם אנשים אחרים. בדרך כלל זה דרש ממנו מאמץ וחישוב רציני, אבל הפעם זה היה שונה, רגיל, טבעי.

 

״יש לי חופש ביום שישי ובשבת. אני גם יכול לקחת חופש מתי שאני רוצה. אני גם יכול להגיע בחמש כמו כולם אבל אז יש יותר אנשים ברחוב וזה לא כמו בארבע לפנות בוקר.״

 

״עדיין… זה המון שעות עבודה. אני מקבלת מטופלים משמונה עד ארבע וחצי כל יום ואני הרוגה! איך אתה מחזיק מעמד? שלא לדבר שאת רוב העבודה אני מבצעת בישיבה מול שולחן ואתה עומד כל היום!״

 

״את רוצה לשתות משהו?״ נעמן נזכר פתאום.

 

״קפה, אני מניחה. שנינו נצטרך קפה הלילה. בייחוד אתה, מסתבר.״

 

נעמן צחק שוב. הוא הרתיח מים והוציא שתי כוסות זכוכית מהארון. שתי כוסות. עקצוץ נעים עבר בגבו.

 

״אני אוהב את העבודה שלי. אני לא יודע מה הייתי עושה אם הייתי חוזר הביתה מוקדם יותר. אני יכול לחזור מוקדם יותר אם אני רוצה. פשוט… פשוט שאין לי דבר טוב יותר לעשות.״

 

אלה הצטרפה אליו למטבח ונשענה על הקיר.

 

״אני גם מרגישה ככה לפעמים. אותי זה קצת מדכא, הבדידות הזאת, אבל אתה צודק. אולי אנחנו באמת צריכים להיות מאושרים שמצאנו עבודה שאנחנו אוהבים. אין את זה לכולם.״

 

הם שתקו לרגע ארוך. נעמן חשב שאולי זה היה הזמן לומר לה שהוא אוהב עוד כמה דברים חוץ מלאפות; שהוא אוהב אותה, למשל; שהוא אוהב את הפשטות שלה איתו, את העובדה שהיא מקבלת אותו כמו שהוא ושנוח לו איתה; שהוא אוהב שהיא הסכימה לבוא איתו הביתה ושהוא אוהב שהיא משקרת שקרים משוגעים כדי למצוא אושר; שהוא אוהב את האומץ והתעוזה וחוסר הסבלנות הזה שלה לקצב האיטי של החיים.

הוא הגיש לה את כוס הקפה וניסה שוב להסתכל בעיניה. היא לגמה לגימה אחת והחזירה מבט קצר שלא הצליח להבין.

 

״קדימה,״ היא התנערה והתיישרה. ״תספר לי מה המתכון ואיפה כל הדברים במטבח שלך וזהו. אסור לך לעזור לי. אני צריכה לעשות הכול לבד!״

 

ההוראות היו ברורות. הפעולות ברורות גם הן. נעמן כתב את המתכון על נייר והוציא את המצרכים. הביצים לא היו בטמפרטורת חדר וזה הדאיג אותו. אלה אמרה שממילא ארבעת העוגות הראשונות הן סוג של אימון ועד שתסיים איתן הביצים כבר תהיינה מוכנות לניסיונות המוצלחים יותר. הוא הציע לגרד את קליפות התפוז או לסחוט מיץ אבל אלה סירבה לקבל ממנו עזרה. כשהזכיר לה לחמם את התנור מראש והיא איימה עליו שאם יזכיר לה עוד משהו אחד היא תשבור לו ביצה על הראש, הבין את המסר והתיישב.

 

אלה עבדה בהתחלה בהיסוס, חוזרת להוראות שוב ושוב ולאט־לאט מתחילה להתרחק מהן. ואז היא שכחה להוסיף דברים. היא קיללה בקול כשעשתה טעות ונבהלה כשפיזרה קמח או שברה ביצה על הרצפה. היא הסתכלה עליו בחשש מדי פעם, כמו תלמיד לפני מבחן ובמשך זמן רב הייתה כל־כך מרוכזת ששכחה לדבר. נעמן לא חשב שהיא מסוגלת להיות בשקט כל־כך ממושך וחשב שאולי הדיבור הרצוף והמתקיף שלה קורה רק כשהיא מתרגשת מדי, כמו שקרה לו היום, אבל אז חשב שבוודאי אין לה סיבה להתרגש מדי לידו ושאולי יש סיבה אחרת, חוקים אחרים שמכתיבים לה את קצב הדיבור.

 

אם בהתחלה נעמן התבונן בפעולות שעשתה, בהקפדה על שמירת ההוראות במתכון, במיומנות ההקצפה או קיפול הבלילה, לאט־לאט גם הוא הצליח להשתחרר ועכשיו כבר התמקד בעיניה המרוכזות, בידיים היציבות והמלוכלכות, בשיער שהיה אסוף בקפידה לאחור וחשף את הפנים היפים שלה.

הוא נהנה מכל שניה.

הוא התמסר למתיקות הזאת שפחד ממנה במשך שלוש שנים ונתן לרגשות שלו להציף אותו ללא מחסומים.

 

בשלב מסוים נגמרו התפוזים והתבניות לעוגה. נעמן הסתכל על האישה שהשתלטה לו על המטבח ולמרות שיציאה מהדירה ברגעים אלו נראתה לו כמו בזבוז מוחלט של אושר, הוא ידע שהוא חייב, לא לפני שהבטיח שמיד יחזור, וירד, כמעט בריצה, לחנות המכולת מעבר לכביש.

 

הלב שלו דפק במרץ והאוויר לא הספיק לו לנשימה. המוכר הביט בו בחשד. נעמן, שכל פעולה שעשה בחייו הייתה איטית ומחושבת, מוכרת ורגילה, צפויה – התרוצץ בחנות כמו מטורף, אסף תפוזים וביצים ותבניות חד־פעמיות וקמח למקרה הצורך. הוא עמד מול המוכר בחוסר סבלנות ורוגז מעורבים בהתרגשות ושמחה. כשסיים, רץ בגשם השוטף בחזרה לדירה ודילג את כל ארבע הקומות במהירות שיא.

 

״אתה רטוב לגמרי!״ קראה אלה כשנכנס. זה הרגיש כל־כך בייתי ונעים שלרגע שכח לשם מה יצא בכלל מהבית.

 

״שכחתי את המעיל."

 

״תלך להתקלח ולהחליף בגדים? אני כבר בניסיון החמישי. אני חושבת שהביצים הוקצפו יפה הפעם. וגם הקפדתי להוסיף את תערובת הקמח ואת השמן והמיץ תפוזים לסירוגין. זה באמת משנה, מסתבר.״

 

״אני רק אסדר את הקניות.״

 

״תשאיר לי לסדר. עשיתי מלא בלגאן, אני אסדר את המטבח כשאסיים, אל תדאג. אני יודעת שאתה אוהב סדר. רואים את זה בשנייה הראשונה שנכנסים לכאן. קדימה. לך להתקלח – אולי אפילו תשב בסלון? או תלך לישון?״

 

״אני לא אשאיר אותך לבד. חכי אני רק אביא מגבת.״

 

״אני לא לבד,״ נאנחה. ״אני מוקפת עוגות תפוזים.״

 

נעמן חזר עטוף במגבת, מנגב את השיער במגבת קטנה יותר וישב מולה. היא צחקה.

 

״אתה לא סומך עלי לבד במטבח שלך? בגלל רצת בגשם ובמדרגות ועכשיו אתה לא רוצה להתקלח ולהחליף בגדים?״

 

״זה לא זה!״ כמעט נזעק אבל עצר בעצמו. מה יגיד לה? שהוא לא רוצה לבזבז אף רגע שלהם יחד? ואולי דווקא כדאי שיגיד? המבט שלה, מבודח אבל סקרן, נראה כאילו היא מחכה שיאמר משהו כזה. אבל אולי לא כדאי לשכוח לשם מה הם התכנסו כאן הערב; מה המטרה של הערב; בשביל מי היא לומדת לאפות.

 

״אז אייל… את חושבת שהוא אוהב עוגות תפוזים?״

 

״אני לא יודעת,״ ענתה, קצת מאוכזבת. ״נקווה, לא?״

 

״זה יפה איך שאת מתאמצת ככה בשבילו.״

 

״איך לך מושג איזה מאמצים אני עושה.״

 

נעמן השתתק. מחשבה איומה ניפצה את תחושת המתיקות הממכרת: האם להיות איתו בדירה זה מאמץ בשבילה?

 

״את יודעת מה? אני אלך להתקלח. את מסתדרת?״

 

״הא?״ היא הרימה את ראשה, המבט שלה היה כמעט עצוב כמו שלו וזה בלבל אותו. ״כן. אני בסדר.״

 

נעמן התקלח באיטיות מכאיבה. האם הוא רצה שתלך? הוא לא רצה שתלך. הוא לא רצה שתלך אף פעם. הוא חשב שזה כואב מדי. הוא שכח את עצמו לרגע ושקע במין חלום נעים שאלה והוא ביחד, אופים עוגות וטוב וכיף ונוח להם אחד עם השנייה.

החלום הזה היה מתוק ונעים ומפתה.

אבל זה היה חלום.

האישה שם בחוץ, האישה שאהב זה שלוש שנים, התאמצה בשביל מישהו אחר והוא כמו פתי קטן, כמו גבר אומלל וחסר עמוד שדרה, עזר לה. הוא עטף אותה באריזת מתנה והגיש אותה, יפה ומתוקה, למישהו אחר.

 

נעמן התלבש באיטיות מכאיבה עוד יותר.

ריח עוגות התפוזים שאהב שיגע אותו. הנוכחות שלה הוציאה אותו מדעתו.

בסופו של דבר הוא חזר לשבת מולה בשתיקה. היא המשיכה לפטפט ולהתבדח ולאפות ולנקות אבל הוא רק התבונן בה בשקט.
נפרד.

 

כשעזבה לא הרגיש הקלה. היא חיבקה אותו חיבוק קצר לתודה והוא ראה משהו בעיניה, משהו שהסתכל עמוק אל תוכו. בדרך כלל נרתע, אבל לא הפעם. הוא רצה שתראה שהוא עצוב, שהוא אומלל, שהוא חסר תקנה. הוא רצה שהיא תראה שאינו רוצה שתלך אל אייל, תלך עם אייל, תאפה בעבור אייל.

 

הוא אפילו החזיר לה חיבוק.

הוא עטף את גופה בזרועותיו לרגע.

לראשונה ניסה להחזיק בה.

אבל היא בכל זאת הלכה.

 

השקט בדירה היה בלתי נסבל והריח המתוק הכאיב לו.

המטבח, השיש והכיור – הכול היה מבריק ונקי, אבל על השולחן עמדו תשע עוגות תפוזים בגבהים שונים.

המספר הלא שווה הפריע לו, אבל השקט הפריע לו עוד יותר.

השחר עלה וכאב הראש הכריע את כאב הלב. נעמן ניגש למיטה ושקע בשינה עמוקה.

 

בעשר בבוקר נשמעו דפיקות בדלת. נעמן קם, מתנודד מעייפות, וניגש לראות על מה המהומה. זה היה היום החופשי שלו והוא תכנן להישאר במיטה כל היום וגם כל מחר. הוא תכנן להישאר במיטה במשך כל סוף־השבוע ולא לחשוב על אלה ואייל שהיו בדרכם אל הצפון הירוק והרומנטי.

 

הוא פתח את הדלת.

אלה עמדה מולו עם צנצנת קליפות תפוזים מסוכרים.

 

״אלה הקליפות הנכונות. לא היית אמורה לצאת כבר לדרך?״ שמע את עצמו שואל.

 

״אני שונאת לשקר. אמרתי לך כבר, נכון? אבל לפעמים צריך לשקר כדי להשיג משהו ואני לא גאה בעצמי, אבל נכון שהיה לך כיף אתמול? שהיה לנו נחמד ביחד?״

 

השינה התנדפה מעיניו. הוא הסתכל עליה בבלבול מוחלט.

 

״מה? כן. אני לא מבין.״

 

״אני לא באמת נוסעת לסוף־שבוע. גם לא הייתי צריכה את הקלפוטי למרות שהוא היה טעים ואני קצת שונאת את עצמי שאכלתי את כולו לבד. אני לא יודעת איך להגיד לך, אני מקווה שלא תשנא אותי, אבל אין אייל. זאת אומרת יש אייל והוא באמת אח בבית האבות והוא באמת נראה טוב וסבתא שלי באמת דלוקה עליו אבל אני לא. אני לא דלוקה עליו בכלל. אני דלוקה עליך ואתה עלי. אני יכולה להישבע שאתה כן. גם אם אתה שותק כבר שלוש שנים. אז שיקרתי. שיקרתי כדי לנער אותך קצת אבל לא רציתי לפגוע בך יותר מדי. אני מקווה שאתה מבין. היית כל־כך עצוב אתמול וזה לא מה שרציתי לעשות. פשוט רציתי שתרצה להיות איתי.״

 

״מה?!״

 

״נעמן? אתה שונא אותי עכשיו? לא ישנתי כל הלילה. לא שנשאר הרבה מהלילה הזה אחרי שהיינו ביחד כל הזמן. גם לא חזרתי הביתה. הלכתי ישר לשוק להביא את הקליפות תפוזים האלה. ישבתי בבית קפה פה למטה וקיוויתי שתתעורר. לא רציתי שתהיה עצוב. זה קצת משוגע מה שעשיתי לך, אני יודעת. אני מבקשת סליחה. אתה סולח לי נעמן? הבאתי לך את הקליפות בשביל העוגות, כי אתה צודק והן כמו בית ולהיות איתך זה כמו בית. למרות שאתה נראה כאילו אתה הולך לזרוק אותי מהבית. אתה הולך לזרוק אותי מהבית?״

 

נעמן לא ידע מה לעשות עם עצמו. המילים שנחתו עליו כמו מהלומות היממו אותו אבל במקום כאב הרגיש התרחבות מוזרה בחלל החזה. הוא הרגיש שהוא אמור לכעוס או להתרגז; הוא הרגיש שהוא אמור לשמוח; הוא לא היה בטוח אם כל זה היה חלום. הוא הושיט את ידו ונגע בפניה של אלה.

 

היא שם.

היא באמת שם.

זה אומר שהוא גם שמע נכון את מה שהיא אמרה?

או שהיא כאן אבל הוא דמיין את מה שהיא אמרה?

 

״אלה, את אמרת שאת רוצה להיות איתי?״

 

אלה השעינה את פניה על ידו וחייכה.

 

״כן. אם אתה רוצה אותי.״

 

״זו הייתה דרך מעניינת להראות את זה.״

 

״אתה אוהב אותי נעמן?״

 

״כן.״

 

״גם לך הייתה דרך מעניינת להראות את זה.״

 

״פחדתי.״

 

״אני יודעת.״

 

״בגלל זה עשית את מה שעשית?״

 

״כן.״

 

״זה עבד.״

 

״אני יודעת.״

 

״עכשיו מה עושים?״

 

״עכשיו אתה נותן לי להיכנס וסוגר את הדלת ואם אתה חושב שאתה יכול, אז אני אשמח אם נתנשק.״

 

נעמן נתן לה להיכנס וסגר את הדלת. היו דברים שהוא חשש מהם בעבר, אבל היא צדקה. היא הייתה משוגעת לגמרי, אבל היא צדקה. אחרי השבוע האחרון הוא כבר לא חשש מהחום הזה שהיה ביניהם. אחרי שכבר האמין כי לא ירגיש אותם שוב, הוא חשק ברגשות המפחידים שאיימו להוציא אותו מהאזור הבטוח שביצר את עצמו מתוכו.
הוא רצה להרגיש אותם.

הוא רצה להרגיש אותה.

בפעם הראשונה בחייו הוא הרגיש בטוח להיות לא בטוח, איתה.