עברית

 

יהושוע הרשקוביץ פסע נגד הרוח החזקה שאיימה להעיף אותו ואת כובעו לעזאזל. עיניו מצמצו מחמת החולות שעפו לכל עבר ובשלב מסוים הוא העדיף לעצום את העיניים הצורבות ולהמשיך ללכת, גם אם בזהירות. הוא הכיר אמנם את שבילי האוניברסיטה והיה יכול למצוא את דרכו עליהם ״בעיניים עצומות״, אבל בגילו המתקדם היה צריך להיזהר מכל אבן קטנה וטורדנית שהייתה עלולה להסתיים בשבר או בנפילת מסוכנת במיוחד.

רק שלשום שמע מפנינה במועדון גיל הזהב כיצד נפלה יוכבד באמצע השוק: היא החליקה, צחוק הגורל, על קליפה של בננה. העניין היה יכול להיוותר כבדיחה נדושה אילולא הייתה שברירית כל־כך, שברה את עצם הירך ואושפזה בבית החולים במשך קרוב לחודשיים.

 

יהושוע נעצר, העביר ממחטה על עיניו הדומעות וניסה להציץ בסופת החול המיותרת. אילו היו הפועלים מכסים ביריעות בד את גבעות החול שלהם, לא היו אלה בורחות לכל עבר כמעשה אימותיהן, החוליות, ומנסות להקים התנחלות חדשה דווקא בתוך עיניו! חצי עבודה, גער בהם בליבו; חצי עבודה אינה מכפרת על כוונות טובות.

 

בימיו כחוקר ומרצה (הוא סרב לתואר פרופסור מאחר ופרופסור אינה מילה בעברית) בחוג לבלשנות נטה להתעלל בתלמידיו העצלים כל אימת שבחרו להשתמש במילות לעז מוכרות ושגורות. הוא זוכר כיצד פעם אחת התבזבזה לה הרצאה שלמה כשחיפש יחד עם התלמידים חלופה תקינה בעברית למילה לועזית שאחד מהם פלט בטעות (וגרר אנחה איומה מצד כל שאר הקהל).

דווקא המילה הארורה פרחה מזיכרונו.

הגיל יכול להיות דבר אכזרי.

 

כשנכנס אל הבניין הישן שהיה מקום עבודתו במשך עשרות שנים, קידם את פניו שלט ורוד גדול שנתלה בפתח:

 

לשון נקבה

כנס אקדמי על בלשנות ופמיניזם

 

"לשון נקבה – כנס של המוסד העליון ללשון העברית העוסק בבלשנות ותיאורית השוויון בין המינים. ארוך יותר, אבל מדויק,״ מלמל יהושוע לעצמו.

 

כיוון שלא היה מי שישמע אותו, הוציא מַצְבֵּעַ מהתיק ורשם את המשפט שהיה לדעתו תקני יותר.

 

״סליחה אדוני! מה אתה עושה?!״ ד״ר דגנית אהרון, אישה נאה כבת שישים, חשה לקראתו בצעדים מהירים ככל שאפשרה לה החצאית הצרה שלבשה. כשזיהתה במי מדובר, פניה התבהרו בחיוך רחב מלחי ללחי.

 

״פרופסור יהושוע הרשקוביץ! איזה כבוד לראות אותך כאן!״

 

יהושוע מחל על הכינוי ששטם הן בשל אופיו הלועזי והן בשל חוסר הדיוק. בימים כתקנם היה מיד עומד על טעותה של האשה אבל החיוך שלה היה כל־כך מרענן שהחליט להקשיב לבתיה, רעייתו המנוחה, ולא להמאיס את עצמו עם תיקונים והסברים, לפחות לא מיד על ההתחלה.

 

״ועם מי יש לי הכבוד?״ שאל והסיר את כובעו, מנער את החול שנערם מעל התיתורה.

 

״דגנית אהרון, דוקטור לסוציו־לינגוויסטיקה.״

 

״בלשנות חברתית?״

 

ד״ר אהרון פרצה בצחוק.

 

״צודק! והמונח בעברית אפילו לא שובר את השיניים כמו סוציו־לינגוויסטיקה.״

 

היא הציצה לעבר שלט הכנס ובחנה את הכתובת שהוסיף.

 

״האם תסכים לפחות לחתום את שמך בסוף הגרפיטי? יש מילה בעברית לגרפיטי?״ מבלי לחכות

לתשובה המשיכה, ״לפחות ככה אוכל לתלות את השלט במשרד שלי למזכרת בסוף הכנס.״

 

יהושוע חשש שהיא לועגת לו, אבל הציפיה הנלהבת במבטה הרגיעה אותו והוא חתם.

 

״מה מביא אותך למחוזותינו?״ שאלה.

 

״גונבה שמועה לאוזני כי תיתכן מהפכה לשונית ורציתי לחזות בפלא. אני קצת זקן לשינויים, אבל מישהו צריך להשגיח עליכם הצעירים כשאתם מנסים לשנות את חוקי המשחק.״

 

הצחוק שלה נעם לאוזניו והוא חשש שיסמיק.

 

״לא קראו לי צעירה כבר הרבה מאוד זמן.״

 

״ובכן… הכול יחסי,״ מלמל במבוכה.

 

לרגע נבהל שמא העליב אותה, אבל היא לא נראתה פגועה. ההפך הוא הנכון: היא כרכה את זרועה בזרועו והובילה אותו אל אולם ההרצאות.

 

״אם הייתי יודעת שתופיע הייתי מכניסה את השם שלך לתוכנית. זה היה מביא הרבה יותר אנשים!״

 

״את מחמיאה לי קצת יותר מדי. גם כשלימדתי כאן לא הייתי בין האהודים.״

 

היא הובילה אותו לשורה הראשונה מול הבמה והרימה דף עם הכתובת: ״שמור״ מאחד הכיסאות. הוא התיישב ובירך בליבו על המושב הנוח. היא נשענה על הבמה ובחנה אותו.

 

״אתה אולי לא זוכר אותי, אבל הייתי אחת הסטודנ- אממ.. תלמידות שלך.״

 

״יפה… יפה…״

 

ממקום מושבו נאלץ לבהות ברגליה הארוכות וכשהבין במה הוא נועץ את עיניו נבהל והרים את מבטו, מתרכז אך וריק בעיניה. אלא שגם עיניה של ד״ר אהרון היו יפות ועמוקות והוא נבהל שוב והתחיל לחטט בתיק שלו בקדחתנות, שוכח לחלוטין מה אמרה או כיצד היה עליו להגיב.

 

״טוב… אני אלך לוודא שכל המרצים הגיעו ושהכיבוד מוכן. תרצה שאביא לך קפה או תה?״

 

״מים חמים עם לימון, בבקשה.״

 

היא יצאה ויהושוע הסתכל סביב. מעט תלמידים כבר ישבו פזורים ברחבת האולם ולאט־לאט עוד ועוד נכנסו. הוא נזכר בהתרגשות שהייתה אוחזת בו לפני כל הרצאה גדולה. ״פרפרים בבטן״ בתיה קראה לזה. הצחיק אותו שהוא הרגיש גם עכשיו את רפרוף הכנפיים האלה, על אף שהוא לא אמור להרצות.

 

כשד״ר אהרון נכנסה לאולם עם כוס המים שלו תחושת הרפרוף הפכה לסערה קטנה והוא הבין, נבוך, שלא אימת הקהל היא שמשפיעה עליו…

 

הוא לא היה צעיר – מזמן עבר את גיל שמונים. כבר התרגל לרעד הקבוע בידיים ולצורך לחשב כל צעד ופסיעה, כל מזיגה לכוס או הרמה של חפץ כבד. הוא היה זקן והוא ידע את זה, אך למרות גילו המתקדם, לא היה עיוור (כל עוד סופות חולות מיותרות לא תקפו אותו) ועוד לפני שבתיה נפטרה היה משהה לעיתים את מבטו על נשים יפות שראה בדרך, מחייך בינו לבין עצמו.

בתיה, זיכרונה לברכה, שמחה שהיה טיפוס נרגן ועקשן שאינו יודע לשתוק. היא הייתה מאושרת שכל הצוות והתלמידים לא סבלו אותו. אשה קנאית היא הייתה, לא רצתה שעיניהן של נשים אחרות וצעירות ממנה תלטפנה אותו במבטן. הוא נאנח כשנזכר בה וכשד״ר אהרון הגישה לו את כוס המים, הניף את הכוס לברכת לחיים לאשתו המנוחה.

 

עייפות תקפה אותו מחמת ההליכה המאתגרת מול הרוח החזקה. גם המים החמים ליטפו את בטנו ויהושוע שקע בתנומה בכל החלק הראשון של הכנס. כששמע קול מוכר פקח את עיניו וראה אותה עומדת בנינוחות מול כולם. חיוכה הרחב נסך בו שלווה.
אבוי לו, תרח זקן שכמוהו, להתאהב בשעה שמלאך המוות מתדפק על הדלת…

 

״כפי שטענו קודמי, השפה העברית הנוכחית לוקה במבנה פטריארכלי…״

 

כדקירת מחט פקעה המילה הלועזית את החלום הוורוד ששקע בו.

 

״אבהתני…״ תיקן אותה בשקט.

 

״מחקרו של ד״ר עזרא הכהן בנושא פרקטיקות שיחה מגדריות חושף את דפוסי הדיבור השונים של גברים ונשים וההסברים הפרגמטיים לכך…״

 

שתי מילים לועזיות! שתיים במשפט אחד!

יהושוע הרשקוביץ כבר התנער מזמן מהנינוחות המרדימה, דמו רתח כבנעוריו ואוזניו בערו.

 

״בניתוח של יישום מעשי בניהול שיחה… הסברים מעשיים… עשייה, מעשה!״ הגביר את קולו.

 

ד״ר אהרון העיפה מבט לעברו, חייכה חיוך מנומס והמשיכה לדבר אל הקהל שלא הבין את המלמול הכועס של הזקן בשורה הראשונה.

 

״מעבר לכך שהדיבור הגברי יותר אסרטיבי…״

 

״דעתני. נחוש,״ תיקן יהושוע בקול גבוה והרגיש כיצד החום בחזהו מתלהט.

 

אמנם היה זהיר וקשוב לגופו המזדקן, הרגל שהקנה לעצמו מאז מותה של זו שלו הייתה יכולה, הייתה גם עוטפת אותו בצמר גפן. הבערה שחש הבהילה אותו, אבל דבריה של האשה אליה נמשך כמו זבוב טורדני לאור יקרות הבהילו אותו אפילו יותר.

 

״כיוון שהשפה יוצרת מציאות, הרי שאין להטיל ספק בעובדה שהטרנספורמציה ללשון נקבה היא רִקונסטרוקציה קריטית לנרטיב החדש…"

 

יהושוע קפץ ממקומו כנשוך נחש.

 

״לשון נקבה? מהפכה הכרחית?! הרי העברית כאַסְקֻפָּה נִּדְרֶסֶת במוסד זה! מה הטעם? לשם מה לערוך שינוי מעשי או רעיוני לטובת המין הנשי אם השפה העברית עצמה איננה קיימת עוד?! קבורה קבורת חמור תחת גללי מילות הלעז! מה משנה רבים או רבות כאשר שכחתם כיצד מדברים? טרנספורמציה? רקונסטרוקציה? נרטיב? כל הכנס שלכם הוא כוסות רוח למת! איפור על גווייה! בדיחה איומה – ״

ואז
קודם הייתה פקיעה מבהילה.
ואז הכול הפך שחור.

 

 

כשפקח את עיניו, מצא את בתיה יושבת לצד מיטתו. האם כבר מת? מדוע המוות נראה כמו בית חולים? נכון שבית חולים נראה כמו מוות, אבל האם המצב זהה גם בעולם העליון? או שמה הוא בעולם התחתון?

בעצם, חשב אחרי רגע, דווקא מתבקש שגיהינום יראה כמו בית חולים.

 

״יהושוע?״

 

פניה פני בתיה אבל קולה קול ד״ר דגנית אהרון. יהושוע מצמץ שוב, מלחלח את עיניו היבשות (או שהיו אלה שפתיו?) וראה אותה מחייכת.

 

״אתה צודק. סלח לי בבקשה שפרשתי את הקפדנות שלך כגחמה בלבד. זו אפילו אינה קפדנות. אני מבינה את זה עכשיו. מה הטעם לכל החוג הזה שאני מנהלת אם השפה בבסיסו כבר ננטשה מזמן?״

 

יהושוע התבונן בה כלא מאמין. הכנות שלה הפריחה חיים חדשים בגופו הדואב. האם בזקנתו הייתה לו עדנה? האם לפני מותו המתקרב נשרה ממנו דמותו של דון קיחוטה? לא לשווא היו חייו.

 

״תראה מה יש לי כאן,״ הראתה לו צנצנת גדולה ושקופה עם מעט שקלים בתוכה. ״אני מתכוונת להשתמש בצנצנת הזאת בהרצאות שלי מעכשיו. כל שימוש במילה לועזית תחייב את הדובר או הדוברת בקנס של שקל אחד.״

 

יהושוע רצה לצחוק אבל לא היה בטוח שמותר. בזהירות שאל:

 

״כבר יש שם כמה שקלים…?״

 

ד״ר אהרון צחקה בשביל שניהם.

 

״הסברתי לרופאים ולאחיות כאן על ה… אממ… רגישות שלך. ניסינו לחשוב ביחד איך לתאר לך את מצבך הרפואי בעברית תקנית,״ היא הצביעה על הצנצנת. ״זה לא היה קל, אבל לא הייתי רוצה שתתרגש שוב.״

 

יהושוע חייך. היה משהו מלטף בצורה שבה אמרה ״לא הייתי רוצה שתתרגש שוב״. משהו מוכר וביתי, דאגה? אכפתיות? האם יעז לקוות ליותר?

 

״ואם אני רוצה להתרגש?״ שאל בחשש, נבוך ומטופש כנער צעיר.

 

ד״ר אהרון קראה את הבעת פניו וחייכה חיוך רחב, נוטלת את כף ידו בידה החמה.

 

״בשמחה. רק שבפעם הבאה, במקום התקף לב באמצע כנס, פשוט תביא לי פרחים".