מצגת

הוא הכין לי מצגת תמונות עם מוסיקת רקע רומנטית בתקופה שלא היה לי מחשב או טלפון נייד. בלית ברירה נאלצתי לנסוע עד אליו כדי לצפות בה.

זה היה יכול להיות נחמד, אילו עדיין היינו יחד.

נפרדנו שבוע קודם, אבל כיוון שהתאמץ וטרח ומשום שאימא שלו רצתה לדבר איתי ואולי גם כי התגעגעתי למבט המאוהב שלו, עליתי על שני קווי אוטובוס וירדתי בתחנה מחוץ לשכונה. ההליכה בין הרחובות הצפופים, בין גדרות שיחי ההדס והרוזמרין ועצי ההדר שפרחו בלובן חגיגי, כבר גרמה לי להרגיש תחושה חמוצה של החמצה.

כשנכנסתי, החלפנו מבט ללא מילים. ראיתי הכול אצלו כמו תמיד; העיניים שלו היו חלונות נקיים לעולם פשוט של נאמנות ואהבה ללא תנאי. היה טוהר כזה אצלו, שהתביישתי.

הוא הדליק את המצגת ויצא מהחדר.

על המסך ריצדו תמונות שלו ושלי, מתחלפות לפי קצב השיר כמו במחול עדין, נגיעה קלה על קלידי פסנתר. כשצילם אותי, תמיד נראיתי יפה כל־כך. החיוך שלו זהר בתמונות בהן היינו יחד; בתמונות בהן היה לבד, עיניו כמו קראו לי להצטרף, לא להשאיר אותו לבד ולו לרגע.

לא יודעת למה חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לבוא.

כשהמצגת הסתיימה הוא כבר לא היה בבית. אימא שלו אמרה שהלך לחבר עד שאעזוב. היא הרתיחה מים לקפה והזמינה אותי לשבת איתה ליד השולחן הקטן, מכוסה שעוונית פרחונית. עוגיות ממולאות תמרים היו מונחות בינינו כמו תמיד, אבל הפעם לא הייתי יכולה לגעת בהן.
התמונות עוד עמדו לי בגרון, השיר צלצל באוזניים.
הזמן שבו הוא לא יכול להיות בבית שלו כי אני כאן.

היא מזגה את הקפה באיטיות.

״שמחתי שבאת,״ אמרה.

״תודה.״

״גם שמחתי כשנפרדתם.״

שתקתי.

״אתם לא מתאימים ולמרות ששתינו יודעות שהוא נשמה טובה, אני מבקשת ממך: גם כשהימים שלך יאפירו והבדידות תשתלט ותהיי עצובה או משועממת, אל תתקשרי אליו.״

היא לגמה מהקפה שלה מבלי להוריד ממני את העיניים.

״הוא יהיה שם בשנייה אם רק תבקשי. אז אל תבקשי.״

נדתי בהסכמה. האוויר הפך סמיך, מחניק. לא יכולתי להישאר שם ולו עוד רגע. קמתי והרמתי את התיק בחצי חיוך מנומס.

״חכי.״

היא הלכה לחדר וחזרה עם תקליטור שחור ומרובע.

״קחי. זיכרונות מלמדים אותנו לפעמים יותר מהאוניברסיטה שלך. תלמדי את המצגת הזאת; תשנני את הפנים שלו רק כדי להבין מה זאת אהבה, ואז, בבקשה, תשכחי אותו ותמשיכי הלאה.״

נמלטתי משם, נזופה.
הוא הציג לי את אהבתו על המסך אבל אימא שלו הציגה לי את עצמי: אחת שבאה כדי להרגיש נאהבת מבלי להבטיח דבר בתמורה.

עליתי על קו האוטובוס חזרה אל המעונות, משאירה מאחור ריחות הדס ורוזמרין, קפה מהביל ועוגיות תמרים. הבטתי בתקליטור השחור, חושבת לעצמי שאהבה זה בית ומבינה שלבית כזה אני עדיין לא מוכנה.

נופים התחלפו במהלך הנסיעה ויחד איתם התחלפה גם תחושת ההחמצה.