מוסיקה שקטה בערב בודד
מוסיקה שקטה בערב בודד.
חדר המעונות דומם וריק והלילה דביק וחם כמו שאר אחיו הקיציים. סטודנטים ספורים מאכלסים את הבניינים האפורים בזמן החופשה המשמימה והוא אחד מהם. בימים הוא עובד בקניון הסמוך ובלילות, כשאינו מסולק ממגרש הכדורסל השכונתי בגלל הרעש והשעה המאוחרת, הוא יושב על המזרן הדק ומקשיב לשירים עם לחן עדין ומילים ששוברות את הלב.
היא צרבה לו את התקליטור והוא שוכב על הגב ומדמיין את השפתיים הבשרניות שלה נוגעות בשלו, את האצבעות הארוכות שלה עוברות בשובבות מהפנים אל העורף ומשם לאורך עמוד השדרה, עולות ויורדות באיטיות ושיער גופו סומר כאילו חושמל.
כשנפרדו היא אמרה שזה לא בגללו.
הם נשארו ידידים עד ששלושה חודשים מאוחר יותר הוא נשך את שפתיו בטעות כשהביט בה אוספת את השיער. מראה הצוואר החשוף הזכיר לו כמה ענוגה הפינה בינו לבין הכתף ואיך אהב לקבור שם את פניו כל לילה.
היא ראתה את המבט ההוא והבינה.
השקר היה טיפשי, הוא יודע, אבל זו לא צריכה להיות הבחירה שלה; היא לא זו שצריכה לקחת אחריות על חייו.
אבל היא, שלא הייתה יכולה לאהוב אותו מספיק כדי להיות איתו, אמרה שהיא אוהבת אותו מספיק כדי לנתק קשר. הערב הוא הלילה החמישים וששה לדממת האלחוט.
בערבים כאלה, עם המוסיקה הזאת והחושך שמשתלט על העיר ואדי הבירה שעדיין מערפלים את מוחו, הוא רצה לשבור את הדממה; הוא רצה להתקשר; הוא התאווה לשמוע את השתיקה על הקו, גם זו שלא בישרה דברים טובים.
הוא התפלא כמה התגעגע לכעס שלה, לייאוש שלה ממנו.
עכשיו, כשהיא אינה בחייו, היה אפשר לחשוב שיתגעגע לרגעים הטובים יותר, לערבים בהם טיילו לאורך החוף יד ביד, מדלגים על החול ומתחבקים בכל שתי דקות; למיטה שחלקו אצלו בחדר או אצלה, מנסים לשמור על השקט מפני השותפים; למבט המאוהב והנבוך שלה כשהגישה לו את התקליטור והתנצלה שהיא מיושנת ונדושה ושהכינה לו אסופת שירים שהיא אוהבת ומקווה שגם הוא יאהב והוא חשב שכל מה שתאמר או תראה או תשמיע לו תמיד ירגיש מושלם אבל לא אמר לה שום דבר – רק נישק אותה.
עכשיו שכב על המזרן הדק והקשיב לשירים השקטים. הוא פחד מהרגע הזה, שהתקרב וכמעט נגע בו – הרגע שגם עם הבירה הראשונה והשנייה והשלישית כבר לא הצליח להרגיש יותר כלום. לא מתוך אדישות, בגלל שזה "עבר" לו, ההתאהבות בה, אלא שמרוב כאב, הצריבה האיומה כשהלב נחצה לשניים ושותת את הדמעות שאצר כל היום, מנגנון ההגנה שלו גרם לו להתנתק ולא להרגיש.
הוא העדיף את הכאב על פני הקהות הזו.
שם עדיין היה לו אותה.