רשימת מלאי
מיטה אחת גדולה נשאיר מאחור. הקפיצים כבר לא מה שהיו, אין טעם להביא אותה אתנו. היא גדולה מדי ממילא. קנינו אותה בטעות, חשבנו שהיא מידה קטנה יותר וקיבלנו מיטה עצומה, למלכים. היא הייתה נפלאה בשבילנו. שניים שוכבים עם תינוק באמצע. שניים שוכבים ושלושה מתכרבלים ביניהם בבקרים של יום שבת. אבל ממילא השלושה גדלו וההתכרבלות פסקה והזמן של הבוקר התקצר כשאלו הסכימו לישון עד שעה נורמלית ואז כולם גם ככה קמים בריצה לאכול ולעבוד את הבורא בבית הכנסת.
מיטות ילדים ניקח. הרי קנינו את האיכות הכי טובה עבורם וחשבנו על העתיד כשלמדנו שאפשר לפרק את מיטת הקומתיים למיטות יחיד ולסירוגין. קל יותר לחשוב על העתיד כשחושבים על הילדים. גם את השמיכות שלהם ניקח ואת הבובות והמשחקים ניקח ואולי נתרום חלק. נערוך הגרלה, בחירות, משאל – מה הולך ומה בא – אבל קל לדמיין את ההכרח על פניהם כשיאמדו את כל אוצרם, קל להבין את הרצון שלהם לקחת הכול איתם.
שולחן אוכל אחד ושישה כיסאות ניקח, מרכזו של בית בבוקר ובערב, בשבתות ובחגים. זיכרונות של סועדים אהובים, משפחה וחברים של שנים, יתחלפו עם נוכחות של אחרים. יהיה רעש, יהיה שמח – מוכרחים להיות שמח! לו נשב בשקט סביב השולחן, ייתכן שהחיסרון יכאיב מדי ושהתיאבון יתפוגג. השולחן הוא שולחן נפתח, כזה שאפשר להוסיף עוד כיסאות סביבו. אולי עוד יבואו אורחים מרחוק, יבואו אהובים וישבו על שולחננו כאילו לא עזבנו אותם מאחור. כאילו לא סובבנו את גבינו, ארזנו הכול במיכל של ברזל והלכנו לבלי שוב.
ארונות המדפים והספרים שלהם יבואו אתנו לאן שלא נלך. אם היה דבר בטוח בכל חיינו היו אלו הם. גם אם התרבו וגם אם נקראו או נשכחו והעלו אבק יש בהם משהו שהוא אנחנו, שהוא חלק מהגוף, מהלב, מהנשמה. הם חלק מהזהות שלנו – מהאהבות והחשקים, מהחלומות והמחשבות. אותם הייתי רוצה כבר לארוז לארגזים בעדינות ולפרוק במקום החדש. יש בי צורך לפרוק אותם כבר. מכל הדברים שאביא איתי, הם אלו שיגרמו לי להרגיש בבית, להרגיש אני.
יש עוד דברים שאביא: שולחן מחשב מתרומם, מחשב וחומרי עבודה, ציוד משרדי וציוד יצירה, כלי מטבח, סכו״ם וכלי הגשה. בגדים כמובן, ואיתם תכשיטים ומעילי חורף, מעילי סתיו, מגפיים, נעליים וסנדלים. אביא איתי את כל התמונות הפזורות בבית גם אם לא יהיה להן מקום. אביא את אוספי הסרטים והמוסיקה גם אם הכול כבר ממוחשב וקיים במרשתת. אביא את אלבומי התמונות ותיקיות של מסמכים אישיים וחשבונות. אביא תיקים, אביא וילונות ואהילים. אביא את הקירות שנשענתי עליהם בזמן צירי הלידה. אביא את הסדקים שהילדים פצעו בהם. אביא את החלונות ואת הנוף המוכר והמנחם שנשקף מהם.
בסופו של דבר, כמו הילדים, גם אני מוכרחה לקחת הכול איתי.