אריה ונים

 

יש דברים שאי אפשר לדבר עליהם; דברים שבוערים בתוך הנפש, מבעבעים וצורבים ומותירים אחריהם כוויות איומות שמהן לא ניתן אף פעם להחלים.

 

אריה שפת מים רותחים מהמיחם החלוד לכוס נייר, בוהה בקפה שעלה והקציף. הוא ערבב אותו שוב ושוב, בתנועות מוכניות, עד שהקצף נהרס והפך לבועות שקופות.

זה לא המקום הנכון בשבילו, חשב. לפחות לא בהתחלה.

 

הוא לא סיפר על הביקורים האלה לחדווה ובטוח שלא לימית; גם אם רצה לספר, מה היה אומר?

 

"סבא אריה, נכון שקראו לך אריה בגלל שאתה חזק כמו אריה?"

"בדיוק ככה."

"אז תרים אותי גבוה לשמים!"

"אני לא ג'ירפה, אני אריה ואני הולך לאכול אותך!"

 

הידיים שלו היו מכוסות כתמים חומים ולבנים ושערות שיבה צפופות, סבוכות. להרים את נים הוא תמיד הצליח – את הילדים שלו פחות; דובי, הבכור, כבר מזמן עזב את הארץ ואת הבנים שלו, הנכדים, הוא רואה רק דרך הסקייפ. הם קרים כמעט כמו דובי, שהאשים אותו בכל דבר רע שקרה לו בחיים.

 

בהתחלה זה כאב לו, כאב לו מאוד, אבל חדווה עודדה אותו תמיד: "כזה הוא. יש גם אנשים כאלה, אריוש," אמרה במבטא ארגנטינאי מתגלגל, "כאלה שלעולם לא ייקחו אחריות על הטעויות שלהם."

 

הוא אהב שהיא צידדה בו תמיד בויכוחים ביניהם, למרות שידע שהיא אומרת את אותו הדבר לדובי. לא היה לו אכפת; כשחדווה דיברה איתו, היא תמיד נתנה לו להרגיש שהוא צודק, שהכול בסדר, שהוא עושה את הדבר הנכון.

 

"אתה היית צריך לפרנס וככה זה. ככה זה גם היה עם כל ההורים של החברים שלו, אז מה צריך ילד לעשות? להתלונן שאבא לא היה בבית."

 

ימית הייתה סיפור אחר; אחרי שסיימה את שלב המרד נשארה קרוב לבית. עד היום הוא זוכר איך הלב שלו התכווץ כל פעם שהביאה "חבר" חדש – בחור עם תסרוקת מוגזמת ולבוש מוזר שאף פעם לא טרח אפילו להגיד "שלום" או "להתראות". הם נעלו את עצמם בחדר שלה לשעות ארוכות, מורטות עצבים מבחינתו.

 

נכון, הוא היה יכול לאסור עליה להביא אותם, להסתגר איתם ככה בחדר, אבל הוא העדיף את זה על פני האפשרות שתיעלם בלילות למשך שבועות. גם זה קרה, יותר מדי פעמים.

 

ימית הייתה ילדה יפה, עם שיער זהב שגלש על הכתפיים שלה גלים־גלים ועיניים בצבע דבש. אולי היא הייתה יפה מדי. אי אפשר להשוות בינה לבין דובי: הוא היה ילד רגיל והיא… היא הייתה נסיכה.

 

בסוף היא התחתנה (בכלל לא היה אכפת לו עם מי, העיקר שהזרם הבלתי פוסק של החברים יפסיק) ונולד לה ילד רגיל לגמרי, רגיל כמעט כמו דובי עם אותן עיניים חומות ותלתלים חומים ואף שהיה קצת רחב מדי וגבות עבות הרבה יותר מדי.

 

אריה התקשה להבין את עוצמת הרגשות ששטפה אותו. לעתים, כשהניף את נים – הוא נמרוד הקטן – באוויר, חש דקירת אשמה על ההשוואה הבלתי הוגנת, הבלתי אפשרית. אהבת סב לנכדו לעולם לא תוכל להשתוות לאהבת אב לבנו – לפחות לא מבחינתו.

 

עכשיו, כשהתיישב על כיסא הפלסטיק במעגל הריק מאדם, כעס על דובי, על הקנאה שקינא שוב ושוב בנים, בימית, בכל מה שהיה טוב ומלא חום ומושלם בעולם היפה שהוא, אריה, בנה במו ידיו, בהתמדה ונחישות. הוא כעס שדובי בחר להתרחק, כעס על עצמו וניסה להבין האם אלוהים כל־כך מעוות בעונשיו או שהוא בכלל לא קיים וכל מה שיש זה אירועים מקריים שלעיתים יוצרים אושר ולעיתים זורעים זוועות.

 

מיכל, בשמלה פרחונית צמודה, נכנסה פנימה וחייכה אליו. הוא הכיר את החיוך הזה ואת השאלה שמאחוריו. אולי הפעם ידבר. אולי הפעם יפתח את פיו וישתף.
הוא לגם מהקפה, מקווה שהנוזל הכהה ישרוף את לשונו כך שלעולם לא יעלה על דל שפתיו את מה שמציף את ליבו, אבל הקפה כבר התקרר והוא קם להכין לעצמו ספל חדש.

 

"סבא אריה, תשחק איתי בלגו. אני רוצה לבנות את מגדל בבל."

"מי לימד אותך על מגדל בבל?"

"אתה לימדת אותי, מצחיקול. כבר שכחת?"

"אני זקן עכשיו, וזקנים שוכחים לפעמים."

"אתה חושב שתשכח אותי?"

 

לפעמים נסיכות דוהות לאחר החתונה. מי שמע על סינדרלה או פעמונית ועל חייהן אחרי שהנסיך בא והציל אותן? הכול נגמר עם הטבעת והריקודים. אף פעם לא מספרים על השחיקה ועל הצורך לעבוד כדי לשמר את הנישואין, על הביחד.
הוא דאג להביא לחדווה זר פרחים בכל יום שישי ולקחת אותה לסרט כל שבועיים. חדווה אהבה את הקולנוע, אהבה להניח את ידה על ירכו ולראות איך הוא נדרך כל פעם מחדש, כאילו היו שוב בני שש עשרה.
לימית לא היה את אותו המזל: אבא של נים – יואל, יואב או איוב, מה שזה לא היה – ברח חודשיים אחרי הלידה; לקח את כלי הנגינה המוזרים שלו והלך להצטרף ללהקה אדיוטית באוסטרליה. אריה שמע אותו מנגן פעמיים, פעמיים יותר מדי. אולי באוסטרליה יש להם טעם אחר במוזיקה, כזה שיכול לסבול את יואל, יואב או איוב, אבל מבחינתו עדיף שיבעט בו אמו וידרוס אותו קנגורו ותיפול עליו איזו קואלה.

 

"סבא אריה, למה קוראים ליען הזאת אמו?"

"זו לא יען, זו אמו."

"אבל למה אמו?"

"אני לא יכול לענות לך על השאלה הזאת יותר, מתוק שלי."

"כי אמא תכעס?"

"כי אמא לא מרשה לי לקלל יותר."

 

נים חייך חיוך ענק חסר שיניים ואריה הניף אותו באוויר עד שהוא התחיל לצווח. האמו התקרב אל הגדר ושניהם נמלטו בצחוק גדול. הוא זכר את הביקור בגן גורו, את הפיקניק בגן השלושה ובעיקר כמה מאושרים הם היו. חדווה הגישה להם אבטיח קר וימית שכבה על השמיכה וקראה ספר. נים תמיד היה קופץ ונשכב עליה, גם כשגדל יותר והיא נאנקה מכובד משקלו, והיא הייתה מכרבלת אותו אליה וקוראת לו שמיכי.

 

לפעמים נסיכות מאפירות, אבל באותם ימים היא זרחה כמו השמש.

 

מעגל הכיסאות התחיל להתמלא ואריה שלח מבטי שלום למתיישבים – מבוגרים יותר או פחות. הטלפון הנייד שלו רטט והוא הביט בשמה של חדווה על הצג. כמה רצה שתשב לצידו עכשיו, שתהיה איתו. הוא פחד כמו ילד קטן, פחד מהכאב. הוא רצה שהיא תחזיק לו את היד ותלטף ותגיד לו בקול רגוע ובמבטא עמוק: "אתה הכול בשבילי, אתה השמש והירח והכוכבים, וכשכולם ילכו אנחנו עוד נשאר ביחד לעולמי־עד ולנצח־נצחים."

 

במבחן המציאות, המשוואה החסרה הפכה להיות קשה מנשוא. חדווה סירבה להביט בו, הפסיקה להסתכל בעיניים ששקעו בחוריהן מכובד חסרון השינה.

 

דובי התחיל להתקשר יותר, שיחות דוממות וחסרות תכלית. הוא לא ידע על מה הם שותקים ביחד, חדווה ודובי. הוא מעולם לא ניסה להבין את הקשר ביניהם, רק שמח על קיומו. עכשיו הוא קינא בו – בדובי, במשפחה האמריקאית המושלמת שיצר, בקשר העמוק הזה עם חדווה שאבד לו. אריה הרגיש כל־כך לבד לפעמים עד הלב שלו התפוצץ מרוב צער עד שלא נשאר עוד מה לפוצץ.

 

פעם אחת הקשיב להרצאה של איזה רב בקלטת שחילקו בחינם בצמתים. בדרך כלל היה משליך אותן לאשפה או מדביק נייר דבק על החורים ומקליט עליהן שירים מהרדיו, אבל הפעם הקשיב והרב דיבר על שבעת מדורי גיהינום, מתאר כמעט בבכי את צערו של האדם המגיע לשם, את גופו המוכה והנכווה, את הכאב בלתי ניתן לתיאור החוזר שוב ושוב, עד בלי די, עד אין־סוף.

 

צמרמורת הרעידה את גבו של אריה, מזעזעת אותו בתחושה שהתקרבה לפחד והוא שלף החוצה את הקלטת והשליך אותה מהחלון. מעולם לא השליך שום דבר מחלון הרכב – אנשים מתורבתים לא נוהגים כך והוא היה אדם מתורבת – אבל הקלטת הזו והדיבורים האלה היו בלתי נסבלים עבורו והוא דמיין לעצמו כיצד הם והיא מתגלגלים ומתנפצים ומתפרקים לשברירי חלקיקים זעירים, בלתי ניתנים לאיחוי עד בלי די, עד אין־סוף.

 

"סבא אריה, אתה אבא של אמא שלי, נכון?"

"נכון."

"אז אתה תשמור עליה כל הזמן, נכון?"

"ברור."

"כי לפעמים היא נורא עצובה."

"מותר לה להיות עצובה, נים. כל העסק הזה הוא מאוד עצוב."

"גם אתה עצוב, סבא?"

"בטח שאני עצוב."

"אבל אתה חזק וגיבור. אתה חזק כמו אריה."

 

ימית לא דיברה איתו ועם חדווה כבר שבועיים. הם באו, החליפו את האוכל המקולקל במקרר, ניקו את הסדינים. חדווה עזרה לה להתקלח והוא ניקה את הבית.

 

לפעמים כאב הוא דבר כל־כך גדול שמילים לא יכולות לשאת אותו, רק השתיקה.

 

הנסיכה שלו השחירה. הוא לא הצליח לגעת בה, לא הצליח לחבק. תהום איומה ובלתי ניתנת לגישור נפערה ביניהם, כמו גם בינו לבין חדווה.

 

הכול היה איום כמו בסיוט מתמשך.

רק נים נשאר נים.

 

"סבא אריה, תצייר לי נחש שאכל פיל."

"אתה מתכוון כובע?"

"סבא מצחיקול. אתה יודע מה הנסיך אמר!"

"ואתה יודע מה האריה אמר!"

"האריה אמר: ג'ירפה! בגללך!"

"עכשיו נים, עברת לסיפור אחר לגמרי."

"סבא אריה, תצייר לי איך נראה גן עדן."

 

כיסאות הפלסטיק התמלאו כבר מזמן. אנשים התחילו לדבר, אבל הוא לא הקשיב. לפתע דממה מוכרת השתררה בחדר.

 

"סבא אריה, נכון שקראו לך אריה בגלל שאתה חזק כמו אריה?"

עיני כל המשתתפים הופנו אליו, הוא כבר הכיר את כולם, ידע את שמותיהם, את שם בן או בת הזוג שלהם, ידע איזה סוג של סרטן היה לנכד שלהם.

 

"קוראים לי אריה, ונמרוד – נים – הנכד שלי, נפטר."