פרידה

מותר להתאבל על הדברים הקטנים? על הבית והקירות ומדפי הספרים? על המסדרון הצר והתמונות שלאורכו? על חדר הילדים בו גדלו השלושה – חדר הילדים היחיד שידעו עד כה? אני רוצה להתאבל גם על המשרד הקטן והעמוס לעייפה שמדי פעם הזכיר יותר מחסן ממשרד אבל היה שלי ושלי בלבד והעברתי בו שעות של יצירה וחלומות ובו תמונות של פעם ושל היום במין פסיפס של חיי. אני רוצה להתאבל על חדר השינה בו אהבתי לאהוב. אני רוצה להתאבל גם על חדר המקלחת שהתחיל להתקלף; שלוכד האדים כבר לא עובד בו שנים ושהעץ של הארונות התחיל להתקפל מעלה במין עיוות חולני. גם לעכבישים העקשניים ששרדו כאן אתגעגע. הם הצליחו היכן שאני נכשלתי.

אני רוצה להתאבל על המטבח:

על המקרר הגדול והרחב והארונות שתמיד היו מלאים כל טוב; על מערבל המזון ועל אופה הלחם ועל מכונת הקפה; על העובדה שהיה מקום לכולם תחת אותה קורת גג.

גם על הגג אתאבל: אפילו שנדקר באלימות על ידי גזע עץ נופל בסופה אלימה; אפילו שתיקונו עלה הון תועפות; אפילו שגרם לביטוח לפטר אותנו כי אנחנו לא משתלמים לו יותר.

אנחנו לא משתלמים יותר.

אני רוצה להתאבל על מה שאני חייבת לעזוב.

אני רוצה להתאבל גם אם אני רוצה לעזוב.

אני רוצה שלדמעות הפרידה יהיה מקום גם בתוך הסבך האיום והמפחיד של התחלה חדשה.