המדריכה

לא הרגשתי נוח להיות שם, במקום שאני לא אמורה להיות בו, אבל שם הייתי, מחכה.

עמדתי בכניסה, הדלת פתוחה מאחוריי ואימא של יעקב מלפניי. הייתי בבית הזה הרבה פעמים, אבל לא ככה, כמו עכשיו. בינה לביני נפתחה מערכה שלא הייתי בטוחה שאני רוצה לעודד. יעקב עמד מאחוריי, יוצר מין משולש מוזר שבו הנוכחות שלו דוחפת אותי מאחור ואילו אימא שלו הודפת אותי מלפנים.

היא לבשה קמיס, שמלת כותנה לבנה עם אבנט צבעוני, ונטלה, מעטפת לכתפיים. הכרתי את שמות הבגדים המיוחדים של העולים מאתיופיה כי למדתי על החיים שלהם בכפרים, על התרבות ועל המסע לארץ ישראל, אבל יש פער בין ידע יבש של נתונים ועובדות לבין באמת להיות בבית של מישהו אחר, בסוג של התערבות.

הרגשתי לא מוכנה, חסרת אונים ומטופשת. איך בכלל חשבתי שיש לי איזו שהיא זכות להתערב?

בסמינרי הדרכה של התנועה לימדו אותנו להפוך למתווכים, מדריכים שיעזרו לילדי השכונות למצוא את עצמם ואת מקומם בחברה, להרחיק אותם מהשעמום והצרות שבאות איתו.

את הפעילויות הכנתי בשיעורים בבית הספר, מבססת אותן על ערכים של אהבת האדם והארץ, אמונה, פרשת שבוע – ערכים שדיברו עליהם בתנועות הנוער, שלימדו אותנו בשבתות, ערכים שגדלתי עליהם. ועם כל זה, כשהייתי איתם פשוט הייתי. כל ההתכוננות והלימוד וההכשרה היו רק רקע, משהו למלא את מה שבאמת התרחש בינינו:  בניית קשר בין מישהי מבחוץ לאלה שבפנים.

אהבתי באמת את כל החניכים שלי. אולי בגלל זה הם תמיד באו לפעולות, שיחקו, השתתפו. הם ידעו שלא באתי לשנות אותם אלא כי היה טוב לי איתם, כי למרות שהבניינים בשכונה שלהם נראו בדיוק כמו הבניינים בשכונה שלי, מספר רחובות משם, אצלם הרגשתי יותר בבית.

האם הגעתי לסניף כי לא היה טוב בבית או האם הגעתי ונשארתי כי היה לי טוב שם? אני לא בטוחה מה היה קודם; אולי זה שילוב של השניים.

בבית לא היה טוב: ההורים לא היו כי עבדו או היו ורבו. כל דבר לא היה מספיק טוב או לא נחשב אם משהו, אחר וקטן, הפריע. כל טעות קטנה הייתה הופכת לאסון.

לא היה לי מה לעשות חוץ משיעורים או כתיבה, אולי קצת טלוויזיה. רוב הזמן הייתי בחוץ, עם חברות ובסניף. אולי לא הייתי בת מכבדת; גם אני רבתי עם אימא שלי וצעקתי עליה ולא באמת נתתי לה להשפיל אותי עד עפר כי נלחמתי בה תמיד. לא הייתי בת טובה באותה מידה שהיא לא הייתה אימא טובה. בסניף, לעומת זאת, הייתי הכי טובה שיש.

שם היה המקום לפרוח; כל דבר שעשיתי היה מצווה ושליחות ונתן והעניק.

שם היה לי מה לתת והיה מי שיקבל.

שם חוויתי הצלחה.

זה לא היה פשוט, לא קיבלו אותי מיד, אבל עבדתי והרווחתי את האמון ושיתוף הפעולה שלהם.

הם היו באים אליי אם היו להם בעיות ואני הלכתי למועצה כדי לסדר להם דברים; אפינו מצות במדורה והכנתי להם תחפושות ודיברתי איתם כמו גדולים.

הייתה תשוקה במה שאמרתי כי האמנתי בדברים שאמרתי, ושכשלא שעממתי אותם עד מוות, אולי הם גם האמינו ונסחפו אחריהם, אחרי.

הם אהבו אותי כי באתי, כי המשכתי לבוא, כי לא משנה מה, הייתי שם.

הם אהבו אותי לפני שהבנתי מה זאת אהבה, לפני שהבנתי שאני אוהבת אותם; אצלם זה היה פשוט יותר, לי לקח הרבה זמן לקלוט – כשתכננתי לעזוב והדמעות והבכי והצער שלהם גרמו לי להישאר עוד שנה. אז זה הכה בי.

אבל בינינו, מה אני אם לא סתם ילדה קטנה, בקושי בת חמש עשרה? מי אני לעומת כל מה שהם עברו? מה אני כבר מסוגלת להבין? כל הערכים והכוונות הטובות שבעולם לא היו מצליחים להפוך אותי למישהי שיכולה להמשיך להתווכח עם אימא של יעקב. אני לא יכולה להבטיח לה את מה שהיא רוצה לשמוע וגם אם הייתי נשבעת על ספר התנ״ך שישב על המדף בסלון, שאשמור עליו מכל משמר במחנה הקיץ הקרוב – למה שהיא תקשיב לי? מי אני בכלל?

יעקב עמד משמאלי וארבע פסיעות מאחוריי, בין שולחן האוכל לכניסה למטבח, שהיה בדיוק אותו מטבח כמו בדירה שלנו. גם בלי לראות אותו יכולתי להרגיש את המבט המתחנן ששלח אליה. הוא היה אחד החניכים הקשוחים, לקח לי חודשים להתקרב אליו, להצחיק אותו, לגרום לו להשתתף ולשחק וללמוד להיות חלק מהשבט.

הוא ידע שאימא שלו עקשנית ואמר לי מראש שהיא לא תסכים אבל בכל זאת ניסה, דרכי, לשכנע אותה.

אני ניסיתי לשכנע אותה בכל כוחי, בשבילו.

זה לא יכול להיות עניין של תרבות, חשבתי, כי אחרים כן הולכים.

זה לא יכול להיות עניין של כסף כי התנועה סבסדה כמעט את כל המחיר.

אז מה הסיבה?

הדבר היחיד שגרם לי להמשיך לעמוד שם היה הנוכחות שלו מאחוריי – חיה, נושמת ומשתוקקת.

אימא של יעקב לא זיכתה אותי בהסבר ראוי, רק פסקה שלא זה לא. עם הפסיקה שלה יעקב נמלט לחדר וטרק את הדלת. נשארתי לעמוד במקום. פתאום לא הרגשתי בחוץ: הייתי עמוק־עמוק בפנים, מבלי יכולת להיחלץ.

הרגשתי שחציתי גבול בלתי נראה שאף אחד לא הסביר לי איפה הוא עובר. אף אחד לא לימד אותי מה עושים עכשיו.

לא הבנתי אותה והיא לא נתנה לי להבין. הדרך אליה הייתה חסומה ומבחינתי זה היה סימן שאני צריכה לצאת, אבל לא הייתי יכולה לעזוב כשידעתי שיעקב בוכה וכואב בחדר השני. לא היה לי נעים במשולש הזה, לא הייתי אמורה להיות שם, ובכל זאת המשכתי לעמוד במקום הבלתי אפשרי הזה מולה – ולשתוק.
יכול להיות שהיא הייתה במאבק משל עצמה אבל כלפי חוץ היא נראתה כמו סלע איתן, רגועה והחלטית. אני חושבת שהיא הצטערה בשביל יעקב, כאבה את הכאב שלו אבל חשבה שהיא צודקת, שהיא עושה את הדבר הנכון ושהוא בטח יבין אותה מתי שהוא, אם לא עכשיו. היא לא זזה מילימטר מהעמדה שלה אבל המבט שלה עם תנועה כמעט בלתי מורגשת של הראש סימנו לי לאן ללכת.

היא נתנה לי לעשות את מה שהיא לא הייתה יכולה  – פתחה בפני את הדרך אל הבן שלה. תפקיד השומרת שאומרת מה אסור לא אפשר לה להיות זו שתנחם. היא סמכה עלי או ניצלה אותי או השתמשה בי בצורה שכנראה הייתה לה קשה יותר – לתת לי, מישהי אחרת, להיות שם בשבילו, בגללה. אולי היא לא הרשתה לי לקחת אותו ממנה ללילה שלם, אבל תחת מבטה וקורת ביתה היא נתנה בי את האמון המלא להיות מה שהייתי אמורה להיות.

יעקב ישב על המיטה, ראשו מושפל וכתפיו רועדות מבכי שקט. הוא ניגב את הדמעות בכף היד ובלי להסתכל עליי אמר שהוא ידע שהיא לא תסכים ואז סיפר לי למה.

התיישבתי על המיטה מאחוריו. יש דברים שאף אחד לא יכול להכין אותך אליהם.

יעקב רעד ממש. הנחתי את ידי על גבו והשארתי אותה שם עד שהרעידות נפסקו.

כשניסיתי לשכנע את אימא שלו הרגשתי חצופה, חוצה גבול שלא הייתי מעיזה לעבור בדרך כלל. עשיתי את זה למענו והפסדתי. הרגשתי שאני מאכזבת אותו, הצטערתי בשבילו וריחמתי עליו. הייתי מתוסכלת כי לא הבנתי, חשבתי שזו עקשנות שאני לא מצליחה לפענח עד שהוא הסביר וראיתי את הכול אחרת.

הבנתי, אבל ההבנה הזאת הייתה חיוורת וחסרת משקל לעומת החוויה של הפתיחות והשיתוף. שום דבר אחר לא היה חשוב. ילד סגור שלא גילה את הכאב שלו לאף אחד פתאום מראה לי, דווקא לי, את המקום הכי פגיע שלו, בוטח בי ונותן לי להיכנס.

לא הייתי מוכנה לזה; זה לא משהו שאפשר לצפות לו.

לרגע ההוא הייתה משמעות עמוקה עבורי.

הרגשתי זכות גדולה.

הרגשתי חמלה עצומה.

הרגשתי בפנים.

בשביל מדריכה שבאה מבחוץ ומנסה לגעת ופתאום נוגעים בה בצורה יוצאת דופן, זה היה משהו מיוחד.