תור

 

התור לעמדות המכירה התהווה כבר יום קודם לפתיחתן. כיוון שכולן מוקמו בנקודה אחת בעיר – נקודה אחת בכל הארץ – התור הארוך התפתל כמו נחש בין הרחובות. ראשו התחיל מחוץ לכיכר הבימה וגופו השתרך דרך שדרות בן ציון, דיזנגוף ואבן גבירול ומשם, בלי יותר מדי פיתולים, עד לנחל הירקון, עלה על הגשר והמשיך לאורך הנחל עד למדשאות בגני יהושוע. לא שראיתי את כל ההתפתלות הזאת מהמקום שלי בסוף התור, אבל זה מה שהמרגל על הקטנוע סיפר, וגם בחדשות הראו סרטון שהראה את שביל האנשים העומדים שצילם מישהו ממסוק דיווחי התנועה. בקיצור, את בטח גם ראית את כל הבלגאן מהבית ושמחת שהחלטת לא לבוא איתי. אבל לא על זה רציתי לספר לך.

 

תור בדרך כלל זה אנשים שעומדים אחד מאחורי השני בהמתנה למשהו, רק שאצלנו זה היה שונה: כל הממתינים באזור גני יהושוע כבר הבינו שאין סיכוי שיישארו כרטיסים עד שהם יגיעו לראש התור. אנשים עדיין המשיכו לחכות אבל האווירה הייתה אחרת. חוץ מה״קבצנים״ שהלכו לאורך התור וניסו לשחד אחרים להתחלף איתם, רוב הממתינים לקחו את חוסר הסיכוי די בקלות ופשוט העבירו את הזמן בכיף. כמה הוציאו גיטרות וניגנו על הדשא; כמה חבר׳ה יעילים יותר פתחו דוכני מזון ושתיה וניצלו את ההמתנה להרוויח קצת כסף; היו כמה שתמורת עשרות שקלים עברו עם קנטינות ועזרו למכור כריכים, חטיפים וסיגריות; חלק השתרעו על הדשא וקראו ספרים, נמנמו או פטפטו עם החברים שהיו איתם ורק אני עמדתי לבד וכעסתי עליך שלא באת.

 

זה שעמד לפני, בחור עם שיער ארוך שמעשן כמו קטר, סיפר לחבר שלו ששמע על ממתין אחד באזור הגשר שהעביר פתק עם כסף לאורך התור והגיע עד החבר׳ה שהמתינו על אבן גבירול ליד אבו דבה וקנו לו מנה פרגיות והעבירו את האוכל בחזרה עד אליו. כמובן שלא נשאר לו צ׳יפס אבל את הפיתה עם הפרגיות הוא קיבל. חבר שלו צחק והוסיף סיפור אחר על אחת אחרת, שיקמה, שעמדה עשרה אנשים מאחורינו ובאותה דרך הצליחה לקנות מיץ פירות סחוט שהגיע מיד ליד ממרכז העיר עד אליה. גם אני ראיתי את הפתקים עם הכסף הולכים קדימה ואת הרכישות חוזרות אחורה, אבל מה שהמעשן עשה אחר כך היה מטורף לגמרי. זה לא היה עניין של עשרים – חמישים שקל, לא: הוא שם במעטפה אלף שש מאות שקל לקניית שני כרטיסים וביקש להעביר לתחילת התור בתקווה שמישהו יקנה לו את הכרטיס!

 

התמימות שלו הרגה אותי. מצד אחד חשבתי שהוא אידיוט גמור, מצד אחר חיבבתי אותו מיד. בן אדם עם כזאת אמונה בזרים חייב להיות מישהו מיוחד. אולי בגלל זה ביקשתי ממנו לשמור לי על המקום וסוף־סוף הרשתי לעצמי לברוח לשירותים. החושך כבר ירד מזמן והירח ששכב כמו בתוך ערסל הזכיר לי את החיוך הצהוב של המעשן. היו בו משהו מקסים ודוחה בו־זמנית. לא יודעת למה חשבתי עליו כשהלכתי לשירותים. אין מצב שהייתי מזמינה אותו לבוא איתי – את יודעת שאני לא כזאת. לא שהיו חסרים זוגות כאלה, שנעלמו מדי פעם ויכולת לשמוע את האנחות שלהם מעבר לגבעה או מאחורי העצים. לילה זרוע כוכבים והמתנה חסרת תכלית, לפחות הם הרוויחו משהו מכל הסיפור הזה.

 

אני יודעת שאת שואלת את עצמך למה פשוט לא חזרתי הביתה. את יודעת איך זה כשאת חושבת שאולי יש סיכוי הכי קטן, שאולי יהיו עוד כאלה שיפרשו לפניך, אולי אחד הממתינים שמכר מזון ינסה להרעיל אותם או שהם סתם יתעייפו או לא יודעת מה, יעזבו את התור ואני אתקדם ואולי, מי יודע, אצליח להשיג כרטיס להופעה – אז כנראה בגלל כל הסיבות האלה או אף אחת מהן.

 

השלפוחית שלי הייתה מפוצצת וקולות הצרצרים והגניחות נשמעו בשבילי אותו הדבר. גם הצלליות שנראו כמו שיחים והאנשים שהסתובבו ליד מבנה השירותים הציבוריים לא שיבשו את המרוץ לאסלה. אחרי שסיימתי קלטתי פתאום שצל האנשים מחוץ לשירותים היה שייך רק לגברים, חלקם שיכורים או מסוממים, ואני כאן לבד, רחוקה מהתור.

 

באותו רגע, אני מודה ומתוודה, קיללתי אותך בכל הקללות שאני מכירה, ואני מכירה הרבה.

 

״שמעי, את כאן?״

 

זיהיתי את קולו הצרוד של המעשן.

 

״אני כאן, למה אתה כאן?!״

 

״אמרתי לשמעון, חבר שלי שעומד לפני בתור, שישמור לנו על המקום. אחרי שהלכת אמרתי, בואנה מה נתת לה ללכת לבד. אז אני פה ללוות אותך בחזרה.״

 

״מאוד נחמד מצידך,״ עניתי, מנסה לא להישמע היסטרית.

 

פתאום שכחתי שחיבבתי אותו והעובדה שהוא שלח את כל הכסף קדימה נראתה לי מטומטמת. אולי גם הוא שיכור או מסומם? התחלתי לחטט בתיק ולחפש כלים חדים.

 

״שומעת? אני גם נכנס אצל הגברים רגע, אז תחכי לי, טוב? יש פה בחוץ כמה חמודים שנראים לי לא משהו. אני לא רוצה שתצאי לבד.״

 

בשלב זה הייתי מוכנה לקרב; התיק שלי היה תלוי באלכסון לאורך הגוף; יד ימין החזיקה את צרור המפתחות שחולק יפה בין האצבעות: מפתח, אצבע, מפתח, אצבע; יד שמאל החזיקה תרסיס דאודורנט שבמקום לטפל בבעיות זיעה היה אמור לעוור זמנית את המעשן או את חבריו.

 

גם המחשבה להישאר נעולה כאן עד אור הבוקר ולעזאזל עם הכרטיסים עברה במוחי.

 

״סיימת?״ הוא שאל.

 

״כן.״

 

״את באה?״

 

״לא נראה לי.״

 

״הפחדתי אותך?״

 

״קצת.״

 

הדלת של התא הייתה נעולה ומתחתיה ראיתי את הנעליים שלו. נעלי אולסטאר ישנות ותחילתן של רגליים שעירות.

 

״קוראים לי אריק.״

 

״חגית.״

 

״מה את רוצה לדעת?״

 

״מה זאת אומרת מה אני רוצה לדעת?״

 

״אני יודע? מה ירגיע אותך לצאת, מה את רוצה לדעת עלי?״

 

״אני רוצה לדעת אם אתה מתכוון לתקוף אותי.״

 

״בחיים לא. אפילו אם אני מאבד את המקום שלי בתור בגללך.״

 

אני יודעת מה את חושבת: היית מעדיפה שאשאר נעולה שם עד אור הבוקר. אבל רציתי להאמין לו, בעיקר בגלל שהיה שם חם ומסריח ויכולתי לראות כמה ג׳וקים מגעילים מטיילים על הקירות. רציתי להאמין לו כי ממש פחדתי באותו רגע ולא רציתי להישאר לבד; רציתי להאמין לו כי בינינו, אם מישהו יחליט לפתוח את הדלת הזאת בבעיטה, לא תהיה לו בעיה בכלל.

 

״אני יוצאת. אבל תעמוד ליד הקיר ממול הדלת של התא, טוב? ויש לי נשק.״

 

פתחתי את הדלת והוא עמד עם חיוך משועשע בקצה השני. ההשתקפות שלי במראה מאחוריו, עם המפתחות והתרסיס, הייתה מגוחכת, אבל לא הורדתי את הידיים. באותו רגע שלוש בנות נכנסו והסתכלו עלינו בהלם.

 

״הוא מציק לך?״ הן שאלו בשיניים חשוקות.

 

אריק כבר נראה פחות משועשע.

ברחתי.

רצתי כמו משוגעת כל הדרך בחזרה לתור, האצבע שלי נעולה על התרסיס והלב שלי מקלל אותך בין דפיקה לדפיקה. כשהגעתי סוף־סוף למקום שלי, שמעון, שעמד לפני אריק הסתכל עלי מופתע.

 

״איפה אריק?״

 

״בדרך,״ עניתי והכנסתי את המפתחות והתרסיס, שהיה כמעט ריק עכשיו, לתיק. אפילו לא שמתי לב שלחצתי עליו כל הזמן הזה. ניחוח הלילך שליווה אותי כנראה כל הדרך מהשירותים הביך אותי.

 

״אני לא מאמין שנטשת אותי ככה!״ אריק חזר לתור בהתנשפות, ״הן אכלו אותי בלי מלח!״

הייתה לו שריטה חדשה על הלחי.

 

״מצטערת…״

 

״כן… כן…״ הוא נגע בשריטה הטרייה ובדק אם היא מדממת. ״אני יכול להגיד לך דבר אחד, זה לא יעצור אותי מלהיות ג׳נטלמן שוב. שמח שאת בסדר.״

 

הוא חייך שוב והשיניים שלו נראו קצת פחות צהובות.

 

מאוחר יותר החבר׳ה עם הגיטרות עברו לנגן שירים שקטים ופחות אנשים הצטרפו לשירה. הרבה פרשו את שקי השינה שלהם על הדשא וכמה כבר התחילו לנחור. השעות הקטנות של הלילה קרות בכל עונה והתעטפתי ברדיד צמר שהיה לי בתיק. שמעון ואריק נכנסו לשקי השינה שלהם, ואלו שנותרו ערים התחלקו לזוגות או שלשות. המעגלים החברתיים הפכו יותר אינטימיים. גם אורות הדוכנים נכבו אחד אחרי השני והעיר נכנעה ללילה.

 

״לא הבאת שק שינה?״ אריק הציץ לעברי מתוך שק השינה שלו.

 

״לא תכננתי לישון.״

 

״חיית מסיבות?״

 

״לא בדיוק, פשוט לא רוצה לישון.״

 

״למה את לבד?״

 

השאלה שלו הייתה שאלה הגיונית והתשובה שלה פשוטה: את השתפנת ברגע האחרון ולא רצית לבוא איתי, אבל אני לא מכניסה אותך לשיחה. אני אפילו לא חושבת עליך. אני רק חושבת על זה שהוא רואה שאני לבד וזה גורם לי להרגיש חלשה פתאום, לא מוגנת. מצד אחר, הוא כבר הוכיח לי שהוא בסדר.

נדמה לי.

 

״אני חושבת שיש לך כוונות טובות, אבל איך שהוא יוצא שאתה תמיד מלחיץ אותי.״

 

הוא חשב לרגע וחייך, ״צודקת, סליחה.״

 

אריק יצא משק השינה שלו והגיש לי אותו.

 

״קחי.״

 

״לא תודה.״

 

״נו… אני אשמור עליך.״

 

״לא תודה.״

 

״את מפחדת שיהיה לך קשה לרוץ או לברוח אם את כלואה בתוך שק צר?״

 

״אתה עושה את זה שוב. מנסה להיות נחמד אבל יוצא מלחיץ.״

 

הוא הסתכל עלי והדליק עוד סיגריה, מציע לי. סירבתי. כשהוא לא הסתכל עלי הסתכלתי עליו, בדקתי את המראה שלו: קצת זרוק, קצת עייף, נחמד. הוא כיבה את הסיגריה והציק לשמעון.

 

״עשה מקום, אח שלי.״

 

״נפלת על הראש?״

 

״מת לישון.״

 

״מה נתת לה את השק שינה שלך? היא לא שמה עליך, גבר. למה אני צריך לסבול?״

 

שמעון רטן אבל נתן לאריק להצטרף אליו, אריק שלח לכיוון שלי חיוך אחרון ונרדם כמו תינוק. הסתכלתי עליו איזה שעה. משום מה הפתיע אותי שהוא לא מעשן מתוך שינה. נהיה לי קר יותר אז נכנעתי ונכנסתי אל תוך שק השינה שלו. הריח היה חזק, כאילו אני שוכבת בתוך מאפרה. אבל היה גם ריח אחר, משהו עדין שכמעט נעלם מתחת לכל הסירחון. רציתי להירדם אבל לא הצלחתי. ניסיתי לבודד אותו, את הריח המיוחד הזה של הזר המוזר, אבל לא הצלחתי. בסוף התיישבתי, עדיין עטופה בשק השינה והרגשתי כמו הזחל מאליס בארץ הפלאות. בטח גם הרחתי כמוהו.

 

בתוך השקט ששרר בגנים, בין כל האנשים הישנים, נרגעתי. פתאום הרגשתי חלק מהנוף . חייכתי אל החיוך הנעלם של הירח וחשבתי על אריק הישן.

רק שהוא לא ישן.

 

״אז מאיפה את בארץ?״

 

״אתה רוצה את השק שינה שלך?״

 

״לא כפרה, שמעון מחמם אותי טוב. את בסדר? חם לך?״

 

״כן.״

 

״יופי.״

 

״אני ממעלות.״

 

״לא נכון! אנחנו כמעט שכנים.״

 

״מאיפה אתה?״

 

״חיפה.״

 

״לא ממש שכנים…״ צחקתי.

 

״שמעי, ביחס לעיר הזאת, כל הצפונים אותו דבר.״

 

״מה שנכון, נכון.״

 

יצאתי משק השינה.

 

״בבקשה, לא נעים לי.״

 

אריק יצא מהשק של שמעון ושמעון נאנח אבל לא התעורר.

 

״יש לי רעיון אחר, אם את מרשה.״

 

הוא הצביע על הרדיד שלי והגשתי לו. הוא פרש אותו על הדשא ושנינו ישבנו עליו והתכסינו בשק השינה.

 

״בת כמה את?״

 

״למה זה משנה?״

 

״למה את מתגוננת?״

 

״למה לא?״

 

הוא צחק וחיטט בכיס והוציא מהארנק שלו תמונה.

 

״יש לי אחות שנראית בגיל שלך. הנה.״

 

הסתכלתי על התמונה של המשפחה שלו.

 

״זה ההורים שלי, לא קשה לזהות, הם המבוגרים בתמונה. זה אני, עם שיער קצר ומנומס, כמו שאימא שלי אומרת, וזה אחי הקטן וזאת אחותי. היא בת עשרים, עושה שירות לאומי בבית חולים בחיפה, קרוב לבית.״

 

אולי הוא לא אידיוט גמור בסופו של דבר, חשבתי. הוא בטח ידע שלהראות לי תמונה של המשפחה שלו יגרום לי לראותו אותו באור אחר, אולי אפילו לחבב אותו. או אולי הוא רק טווה סביבי קורים ואני סתם זחל עיוור ותמים? (תמים יותר ממישהו ששולח אלף שש מאות שקל לאנשים זרים?) הייתי עייפה מכדי להמשיך לחשוד ופיהקתי בנדיבות.

 

״שמעי, תגידי שהמשפחה שלי לא מעניינת אותך, אבל ככה לפהק?״

 

צחקתי והוא הכניס את התמונה בחזרה לארנק.

 

״הם נראים מאוד נחמדים.״

 

״הם באמת מאוד נחמדים.״

 

״אתה יכול ללכת לישון עכשיו.״

 

״כדי שתסתכלי עלי שוב?״

 

״גם. אתה נראה נחמד כשאתה ישן.״

 

״יש לך בשבילי אולי מילות תואר חוץ מנחמד?״

 

״עייף, פטפטן, מעשן, נחוש, עקבי, חביב ועם שיער ארוך מדי.״

 

״שיער ארוך מדי זו לא מילת תואר.״

 

״זה מה שיש לי לתת לך כרגע.״

 

אריק נאנח ונשכב על הרדיד. חצי משק השינה נמעך בקיפול שבין הישיבה שלי לבין השכיבה שלו ועדיין סירבתי לשכב ולהירדם. היה נדמה לי שאנחנו היחידים שערים עכשיו ולמרות שכבר לא היה לי אכפת להיות לבד בלילה השקט, רציתי לדבר איתו עוד קצת.

 

״אני בת עשרים ושלוש, לומדת הנדסה בטכניון.״

 

״אמרתי לך שאנחנו שכנים.״

 

״נכון.״

 

״אולי נוכל לנסוע ביחד להופעה.״

 

״אם נשיג כרטיסים. אני בספק שנשיג כרטיסים.״

 

״אני לא יודע מה איתך, אני כבר שלחתי את הכסף ולי יהיו כרטיסים.״

 

״כן, שמעתי. באמת מה נסגר איתך? זה הרבה כסף!״

 

״מה אני אגיד לך, חגית. אני מאמין בטוב ליבם של אנשים.״

 

הוא התחיל לנחור תוך שתי דקות. חשבתי על מה שהוא אמר ורציתי גם להאמין בטוב ליבם של אנשים. רציתי להאמין בו.

או שפשוט הייתי כבר עייפה מדי להילחם.

נשכבתי לצידו ונרדמתי.

 

 

רחשים של בוקר; פטפוט עייף, גרגור מי פה ורכיסת שקי שינה, העירו אותי. חלמתי שאריק ואני התחבקנו כל הלילה, כרוכים אחד בשנייה. החולצה שלי הסריחה מהסיגריות שלו אבל הוא לא היה מתחת לשק השינה. אלה היו השעות המוקדמות של הבוקר והשמש רק התחילה לזרוח. תנועה ערה התנהלה לכיוון השירותים וחזרה. קמתי וקיפלתי את שק השינה עבורו, מתעטפת ברדיד ומסתכלת על שמעון שכבר עמד עם התיק על הגב, כאילו מוכן לאיזו צעדה שעלולה להתרחש בכל רגע.

 

״הוא אמר שאת יכולה ללכת לשירותים, אני אשמור לך על התור.״

 

״תודה, שמעון,״ אמרתי לאיש שלא הכרתי בכלל אבל כבר הפך לסוג של חבר.

 

הלכתי להתפנות, לשטוף פנים ולצחצח שיניים. החלפתי חולצה ועמדתי להשליך את המסריחה לפח אבל מעין נוסטלגיה מטופשת ללילה הזה שכנעה אותי לקפל אותה לתוך שקית ולהחזיר לתיק. במעט התרסיס שנשאר לי ניסיתי להדוף את תערובת השינה, הזיעה והסיגריות וזרקתי את המיכל לפח.

 

אריק חיכה לי במקום שלנו בתור והגיש לי כוס נייר עם קפה חם.

 

״לחיים.״

 

״לחיים.״

 

הקפה היה די גרוע אבל החום שלו עשה את העבודה.

 

״תודה, אריק.״

 

״תודה לך, חגית.״

 

שמעון לגם מהקפה שלו והצטרף.

 

״תודה אריק.״

 

״תודה גם לך שמעון."

 

״ישנתם טוב?״ שאל שמעון והחביא את החיוך מאחורי כוס הנייר.

 

״אני ישנתי מעולה. תדע שלך שחגית לא בועטת ולא מפליצה.״

 

צחקתי.

 

״אף אחד לא אמר לך להידחף לשק שלי!״ שמעון התגונן אבל לא ממש נעלב.

 

אריק צחק ומין שמחה קטנה כזאת התנגנה אצלי בפנים. כשהוא חייך חשבתי על החלום שהיה לי שהתחבקנו וקצת קיוויתי שאולי זה קרה באמת. כשהסתכלתי עליו ובייחוד על הזרועות שלו וכפות הידיים שעכשיו החזיקו את הקפה, תהיתי לעצמי איך הם ירגישו שוב סביב הגוף שלי.

 

״הכול בסדר?״ הוא שאל.

 

״כן. תודה על השק שינה. דווקא היה טוב לישון.״

 

״אני גם חושב. לא הבנתי איך תכננת להישאר ערה כל הלילה.״

 

״אף פעם לא נשארת ער כל הלילה?״

 

״אולי חצי, אולי שלושת רבעי אבל לא לילה שלם.״

 

אריק הסתכל על שמעון ובדק שהוא לא שומע.

 

״תשמעי חגית, כשהתעוררתי הבוקר, היינו מחובקים, ממש מחובקים. אבל רציתי להגיד לך שכלום לא קרה וזה לא שתכננתי את זה או עשיתי משהו. אני יודע שפחדת ואני בחיים לא הייתי עושה שום דבר…״

 

״אני מאמינה לך.״

 

״לא קרה כלום.״

 

״החולצה שלי מסריחה מסיגריות.״

 

״טוב, זה קרה. אבל חוץ מזה לא קרה כלום.״

 

בחורה עם קנטינה עברה עם תרמוס קפה, כוסות נייר ומאפים והכריזה: ״קפה ומאפה בחמישה שקלים. אפשר גם להזמין כרכים וסלט! קפה ומאפה בחמישה שקלים!״

 

אריק הסתכל עלי.

״את רעבה?״

 

״עוד לא. אתה? אני יכולה להזמין אותך למשהו?״

 

אריק חייך.

״בוא נראה… תמיד רציתי סיור בטכניון. רוצה להזמין אותי לקפה שם? או סרט בעיר? עזבי סרט. טיול לאור ירח גם סבבה מבחינתי.״

 

״התכוונתי לארוחת בוקר!״

 

״את זריזה! אני הצעתי יציאה רגילה ואת כבר חושבת על הבוקר שאחרי?!״

 

התעלמתי, משחקת אותה מיואשת מהניסיונות שלו להתחיל איתי. שמעון שאל אותו משהו וכשהם דיברו ניצלתי את הזמן לנשום את אוויר הבוקר הקריר רגע לפני שכולם יתחילו לעשן שוב. התור התחיל להתקדם בעצלתיים. ״הקבצנים״ חזרו לעבוד במרץ, מתקדמים ומחפשים לקנות מקום מתקדם בתור. המרגל על הקטנוע זרע חרדה אצל שאר הממתינים כשתיאר את המצב במרכז העיר והרבה מהאנשים ששרדו את הלילה התחילו לעזוב.

 

״זה קצת מוזר לי,״ אריק אמר פתאום.

 

״מה?״

 

״אולי עדיף שאני לא אגיד.״

 

״מה?!״

 

״עזבי, לא משנה.״

 

״אריק, מה?!״

 

״גם ככה את חושבת שאני מלחיץ ומפחיד ו…" הוא התלבט רגע ותופף עם הרגל בעצבנות, מסתכל עלי במין מבט שואל ואז חוזר ומסתכל על הנעליים שלו.

 

״טוב. אל תגיד,״ אמרתי.

 

״אבל אני רוצה.״

 

״זהו. מאוחר מדי.״

 

״נו, חגית…״

 

״הייתה לך הזדמנות והיא נעלמה, זהו. ווש… נסגר.״

 

אריק צחק.

 

״זה מוזר לי… את יודעת, היינו כל־כך קרובים בסוף הלילה, ואני עדיין מרגיש את החיבוק שלנו אבל עכשיו את עומדת רחוק ממני, ויש כזה… מין… חוסר כזה בינינו. את יודעת? מרחב מיותר. כאילו יש חוקים שונים ללילה וליום.״

 

״יש בזה משהו.״

 

״הייתי רוצה להחזיק לך את היד.״

 

״אני לא חושבת שזה רעיון טוב.״

 

״למה?״

 

״כי זה אומר משהו ואין כלום.״

 

״רוצה לנסות? רק לעשר שניות.״

 

החזקנו ידיים. לא ספרתי את השניות בכלל. כף היד שלו הייתה גדולה וחמה ונעימה והרגישה בדיוק כמו שחלמתי אותה.

 

״נגמרו הכרטיסים.״

 

מישהו אמר אבל אף אחד לא האמין לו. אחר כך כבר כן האמינו. גם בחדשות ובאתר הודיעו והתנצלו ודיברו על הדרך הגרועה ביותר בהיסטוריה למכירת כרטיסים. היו כאלה שאיימו לתבוע והיו אחרים שכבר תכננו למכור את הכרטיסים שקנו במחיר כפול ומשולש והיו כמה שבכו באמצע הדשא וכמה שהוציאו את הגיטרות שוב אבל הפעם לא הרבה הצטרפו אליהם. התור התפרק לחתיכות וכל אחד משך לכיוון אחר ורק אריק ואני המשכנו לעמוד ולהחזיק ידיים. העניין היה שגם אנחנו היינו צריכים ללכת, כל אחד לדרכו, מנוצחים. שמעון עמד וגירד את הראש בעייפות. אני לא אשקר לך: היה משהו קסום לעמוד באמצע עיר לא־שלי עם איש לא־שלי ולהחזיק ידיים לזכר לילה אחד נחמד. היה לי גם ברור שברגע שנעזוב אותן הכול ייגמר.

 

״יש פה אריק סופר? אריק סופר?״

 

בחורה על אופניים נסעה בין האנשים שעוד התעכבו במקום.

 

״זה אני!״ אריק קרא.

 

עזבתי לו את היד והוא הסתכל עלי במין מבט כזה שביקש שאחכה.

 

״היי,״ עצרה הבחורה וקפצה מהאופניים. ״תראה לי תעודה מזהה בבקשה.״

 

הוא הראה לה את רישיון הנהיגה שלו והיא הגישה לו מעטפה.

 

״מזל טוב.״

 

״לא נכון!״ שמעון שאג.

 

הבחורה המתינה בחיוך שאריק יפתח את המעטפה והוא הוציא את הכרטיסים.

 

״לא נכון!״ שמעון המשיך לצרוח והתחיל לקפוץ במקום.

 

אריק חייך חיוך רחב ולחץ לבחורה את היד.

 

״ידעתי ששווה לסמוך על טוב ליבם של אנשים.״

 

היא חייכה ופידלה משם הלאה.

 

אני יודעת שהוא היה זר מוחלט ואני נשבעת שלא עשיתי את זה בשביל הכרטיסים.

פשוט העולם היה מושלם לרגע.

אז פשוט נישקתי אותו.

 

איזה מזל שלא באת איתי בסופו של דבר.