אהבה מאחורי סורגים

טוב לי בכלא. אני עובדת את הקב״ה מכל מקום. יש פה נפשות תועות, אומללות. הן באות לדבר איתי או שאני ניגשת אליהן בחצר, בחדר האוכל. אני מספרת להן על התוכנית שיש לכל אחת שם בשמיים ואיך הן צריכות להבין מה ה׳ רוצה מאיתן. הוא לא חושב שהן פסולת אנושית, כמו שאר האנשים בחוץ וגם פה בפנים. לא; כולנו הבנות שלו ואם הוא מלך אז אנחנו נסיכות. הנה, תסתכלי עליהן, איפה עוד יגידו להן שהן נסיכות?

כמעט כולם מכירות אותי, בגללו. מי שלא מעריצה אותו בקול, מעריצה אותו בלב. אני לא מדברת עכשיו על מלך מלכי המלכים, רק על המלך שלי האישי. הוא, שיהיה בריא, באמת גאון הדור. אמנם לא בתורה, מה לעשות, לא כולם מושלמים, אבל יש לו מוח מבריק כזה והמילים שיוצאות לו מהפה זה כמו מנגינה. אני יכולה להקשיב לו שעות. הוא מהפנט אותי ולא בקטע של להפוך אותי לבובה שאין לה רצונות, לא ככה. דווקא העורכת דין אמרה לי: תגידי להם ששטף לך את המוח, שאת לא ידעת מה שעשית. אבל איך אני יכולה לשקר? אני הכול אעשה בשבילו. גם עכשיו.

המלך שלי גם בכלא. שם הכרתי אותו. הייתי הולכת לבקר את בן אחותי עליה השלום. הילד הזה, מאז שהיה קטן הסתובב עם חבר׳ה לא טובים ואני הייתי אומרת לו: תשמע, בן נעוות המרדות, אתה עוד תהרוג את אימא שלך מצער. בסוף נפטרה מסרטן. אני אומרת סרטן וצער זה אותו הדבר. הוא חשב להתאבד, למה היא מתה והוא ידע שזה בגללו. הייתי הולכת לדבר איתו, להגיד לו: יקר שלי, הקב״ה אסר על התאבדות, אתה צריך למצוא תכלית אחרת בחיים שלך. היה קשה לשכנע אותו, אבל מה, המלך שלי, שאז עוד לא הכרתי אותו, שמע אותנו מדברים, אמר לי: אני אדאג לו, נשמה. ובאמת היה שומר עליו ומעודד אותו. מפה לשם, התחלנו לדבר. הוא היה כזה עדין נפש ושאל אותי כל הזמן מה שלומי ואיך החיים שלי ואיך בעבודה. סיפרתי לו שאני מטפלת של קשישה אחת במרכז והוא התחיל לשאול גם עליה, להתעניין בה. כאב לו שהיא ערירית. תראי מה זה לב זהב, לקח ממני את הטלפון שלה והיה מדבר איתה לפחות שלוש פעמים בשבוע. מה אני אגיד לך, הייתי באה אצלה והיא שואלת אותי עליו, מה שלומו, איך הוא מרגיש.

גם היא הרגישה שהוא משהו מיוחד.

נכון שהוא אמר לה שהוא גר בחו״ל. הוא דאג, לא רצה לשקר לה אבל חשב שהיא זקנה עדינה כזאת ואולי היא לא תרגיש בנוח עם זה שהוא בכלא. מה הוא צריך לסבך אותה עם המזל הרע שלו? שתי נשים שלו מתו והאשימו אותו ברצח. תגידי לי את, לא מספיק נשבר הלב לאלמן, מאבד את האהבה שלו גם צריך להיענש על זה?! ריחמתי עליו. כזה בחור רגיש, נעים הליכות, טוב לב, אכפתי ודואג; לא היה יכול לגעת בזבוב; אולי יתוש; אולי יתוש הוא היה הורג אבל רק כדי שלא יפגע במישהו אחר.

אני אישה מאמינה. אני יודעת שיש לכל דבר סיבה ומסובב, שכל הצעדים שלנו מחושבים מראש. איך שהלב שלי התחיל לרקוד בחזה כשהייתי רואה אותו בשעות הביקור, הבנתי שהכול מה׳. הוא שלח אותי לדאוג לבן אחותי ולמצוא אהבה. חשבתי שאני אמות רווקה זקנה והנה פתאום, נסתרות דרכי ה׳, מצאתי את שאהבה נפשי.

הוא לא בחור יפה וגם לא צעיר, אבל היופי הפנימי שלו ממכר. אני אומרת לך, לשבת לדבר איתו זה כמו לקרוא בשיר השירים. יש מין התעלות כזאת גם נפשית וגם גופנית. אני לא משקרת לך – לפעמים הייתי מקשיבה לו ועמדו לי דמעות בעיניים. בשלב מסוים זה היה בלתי נסבל להיפגש מאחורי קיר זכוכית: את רואה את הבן אדם ואת מרגישה אותו אבל את רוצה עוד ועוד. את רוצה לפרוץ את כל החומות וזה נותן לך אומץ; זה נותן לך אומץ שלא היה לך בחיים.

כשהוא הציע לי נישואין כמעט התעלפתי.

נשמה טובה, כמה הוא דאג לי; אמר שאני עובדת שעות מטורפות, היה רואה איך אני מגיעה אליו עייפה. כמה שהייתי זוהרת מאושר לראות אותו, הוא עדיין ראה את הנפיחות מתחת לעיניים, את הגב שכאב לי. הוא אמר לי: את עובדת קשה מדי. הוא כמעט בכה לי: איך הייתי רוצה לטפל בך, לבנות לך ארמון. איך אני יכול לפרנס אותך מכאן? הייתי בוכה יחד איתו.

גם היה כועס על המשפחה של הקשישה שנטשה אותה. אמר לי: אנחנו המשפחה שלה; אנחנו דואגים לה, מטפלים בה, מדברים איתה; אמר לי: תשמעי, תגידי לה שהצוואה תהיה על שמנו. שככה יהיה לך ממה לחיות עד שאני אשתחרר ואצטרף אליך. הקשישה לא התנגדה בכלל, ראו עליה שהיא ידעה שהוא צודק. הלכנו ביחד לבנק היא נתנה לי ייפוי כוח, אחר כך לעורך דין, סידרנו את כל הניירות. אמרה לי: את כמו הבת שלי והוא כמו הבן שלי. הייתי מבשלת לה מה שהיא אוהבת, רוחצת אותה, עושה לה פן. אחר כך היא כבר חלתה ממש. כמה הוא בכה עליה. אני אומרת לך, בטלפון היה קורא לה אימא.

אחר כך אמר לי: את יודעת, היא סובלת נורא. מה נעשה לה? אמרתי לו: אני מטפלת בה, עושה לה עיסויים, לוקחת אותה לשבת בשמש, מה שהיא רוצה. אמר לי: אבל רע לה, קשה לה לחיות. אמרתי לו: נשמה, מה אתה רוצה שאני אעשה, אני אעשה. אמר לי מה שאמר. אני לא אומרת לך מה הוא אמר, גם לא קוראת לו בשם. אני יודעת מה אתם עושים אחר כך עם כל הסיפור. כל אחד לוקח מה שהוא רוצה ממה שהוא שומע. אבל הקב״ה קורא כליות ולב והוא יודע שהכול היה מאהבה.

כמה אהבה יש בבן אדם הזה.

התחתנו אחרי הלוויה.

את לא יודעת מה זה עשה לי להיות איתו בחדר אחד לבד. איזה איש, איזה גבר. כמה שהייתי בודדה ככה הוא מילא אותי. איזה מגע עדין יש לבן אדם. כמו שראיתי אותו בפעם הראשונה ככה דמיינתי.

היה לי הרבה צער עליה, על הקשישה. כמו אימא הייתה בשבילי וכמה שרצתה למות, ברגע האחרון יכולת לראות את החרטה בעיניים. זה דבר נורא לראות חרטה ככה. גם פחד. הייתי צריכה הרבה תמיכה אחרי זה והוא היה שם בשבילי. ככה אמרתי לו: תראה איך אתה תמיד פה בשבילי והוא, מצחיק כזה, אמר: אני, אין לי לאן לברוח. תראי איזה צנוע, איזה עניו. מה שהוא לא נותן, מתנהג כאילו לא עשה שום דבר מיוחד.

תראי, ברור שאני מתגעגעת אליו. זה החלק הכי קשה במאסר. אנחנו מדברים בטלפון אבל זה לא אותו הדבר. אפילו קיר הזכוכית היה טוב יותר, אבל אני לא מתחרטת על שום דבר. מה שאני עשיתי, עשיתי לטובה. החברה שלנו, יש לה חוקים. גם לאלוהים יש חוקים. אני עברתי על החוק ואני בכלא, זה בסדר, אבל אני יודעת שעשינו מעשה טוב. האדם יראה לעיניים וה׳ יראה ללבב. זה הסיפור שלי. אני רק מחכה שאנחנו נשתחרר ונגור ביחד. זה כל מה שחשוב לי בחיים.