על ילדה ועל מלכה

 

״אל תבכי יפה שלי, לאט־לאט תצעד הביצה על רגליה.״

 

אגודליה המחורצים של הסבתא נחו באהבה על הלחיים הרכות של הילדה. הדמעות ניקו עליהן כמו נחלים עדינים והקשישה, בתנועות עדינות, סילקה אותן הצידה. היא כבר הייתה מיומנת בניגוב דמעותיה של אסתר ואחרי שסיימה לייבש אותן נהגה לאסוף את הנכדה אל חיקה החם ולמחוץ אותה אליה בחיבוק חונק, עד שאסתר נאנקה ופרצה בצחוק מתגלגל.

 

אסתר ידעה שמנהג מחיצת העצב והברחתו מחוץ לגוף עבר בירושה מדור לדור: סבתא שלה למדה אותו מסבתא שלה שבטח למדה אותו מסבתא שלה וכן הלאה. זו הייתה הסיבה מדוע בחרה תמיד לעבור בדירתה הקטנה לפני שחצתה את המסדרון הקצר בקומה הראשונה בדרך הביתה.

 

השתיים חייכו והסבתא הרפתה מנכדתה, שהתכרבלה אל בטנה כמו גור חתלתולים. היה קל להצחיק את אסתר, היא עדיין הייתה צעירה מספיק, אבל הקשישה ידעה שיבוא היום והצחוק יאחר לבוא; יום יבוא והחיבוק המוחץ לא יספיק יותר. חייה לימדו אותה שכשההשפלה מגיעה במינון קבוע ועקבי, משהו בנפש נסדק באופן חסר תקנה.

 

״יש לי סיפור בשבילך,״ אמרה והחלה לתקן את הצמות הפרומות של אסתר. קליפות גרעינים היו נעוצות בין תלתליה והיא ניסתה לגרש את התמונות שהסבירו אותן, תמונות ילדים שמשליכים קליפות על ראש נכדתה, או גרוע מכך, יורקים אותן.

 

״אני אוהבת את הסיפורים שלך!״

 

חיוכה של הנכדה היה כמו דבש מתוק, שננסך על הקרעים שקרעו התמונות את ליבה של הסבתא.

 

״פעם אחת, לפני שנים רבות, הייתה מלכה שקראו לה יהודית,״ פתחה בקול רועד ואז כחכחה בגרונה והמשיכה, ״יהודית, כמה שהייתה יפה, ככה הציקו לה ורדפו אותה בגלל שהייתה שונה.״

 

״אפילו שהיא מלכה?!״

 

״אז היא עוד לא הייתה מלכה. רק נסיכה, כמוך.״

 

״אני לא נסיכה!״ הילדה מחתה בקול זועם ועיקש. הסבתא ליטפה את הראש הקטן ושפכה את כל האהבה שגאתה בה על המילים, בתקווה שיחדרו לא רק לאוזניה אלא גם לליבה של אסתר.

 

״את הנסיכה שלי ולפני הרבה שנים, בארץ שאני ואימא שלך ואבא שלך ואח שלך הגדול באנו ממנה, הייתה נסיכה יפיפייה שנראתה בדיוק כמוך.״

 

״לא נכון!״

 

״כן נכון. היא הייתה האשה היפה ביותר בממלכה ושנייה רק למלכת שבא בכבודה ובעצמה.״

 

״אני לא יפה.״

 

״אל תקשיבי לילדים שאומרים לך ככה. המילים באות והולכות עם הרוח. את זו שבוחרת אם לזרוע ולהשקות אותן.״

 

היא לא התכוונה לגעור באסתר, אבל הבחירה העיקשת שלה להאמין לחברים במקום לאנשים שבאמת אוהבים אותה הייתה מתסכלת. היא פחדה שאולי איחרה את המועד, שאולי הסיפור כבר לא יעזור וששנאתם של הילדים מבית הספר כבר התגבשה סביב עורה ופניה של הילדה כמו שכבת חמר המתייבשת על פסלון חרס ועוד רגע תשנה את צורתה לגמרי. היא התחלחלה מהמחשבה שכשתביט במראה, כל מה שתראה שם יהיה מבטם של אחרים.

 

היא סיימה להדק את הצמות ושתיהן ישבו יחד, בשקט, מחפשות את המילה הבאה.

אסתר הייתה הראשונה לדבר.

 

״יְקְרְטַה סת אָיַית,״ התנצלה. ״באקצ׳ו, אני עדיין רוצה לשמוע את הסיפור.״

 

לא מכוסה חמר, לא קבורה תחת השנאה עדיין, חשבה הקשישה כששמעה את הילדה מדברת אמהרית. ייתכן שעשתה זאת כדי לפייס אותה או לשכנע אותה להמשיך, אבל אם אסתר עושה צעד לקראתה, אין ספק שהיא כבר תרוץ את כברת דרך אליה!

 

היא חייכה והמשיכה כמקודם, כאילו לא הייתה כל הפסקה ביניהן.

 

״המלכה יהודית הייתה שונה, כמוך. היא הייתה יהודייה, כמוך.״

 

״אבל לא מציקים לי כי אני יהודייה; מציקים לי בגלל שאני לא לבנה.״

 

״השנאה לובשת הרבה מסכות אבל תחתיהן מתחבא אותו הפחד,״ הסבירה. ״את שונה מהם ולכן הם מציקים לך. הנסיכה יהודית הייתה יפהפייה, אבל מלכי הארץ שסגדו לנצרות ראו שהיא יהודייה וזה הציק להם. הם רצו שהיא וכל היהודים יתנצרו כמוהם.״

 

אסתר התרחקה קצת כדי לראות את פניה טוב יותר. הסבתא זיהתה את המבט הזה שלה, החוקר. הסקרנות של הנכדה נמשכה מבין עיניה כמו דף לבן וטהור ובמשיחת מכחול טבלה הסבתא את לשונה בדמיונה הססגוני: ״ציירי בדמיונך ילדה שלי, את האישה היפה ביותר שאי־פעם ראית: עיניים גדולות ושחורות כמו אבני חן; עצמות לחיים כמו סלעים זקופים ושפתיים אדומות ובשרניות כמו תפוחי גן עדן. עכשיו שכחי כל מה ששמעת פה על הארץ שלנו שם. נסי לדמיין כיצד נראתה בחייה של יהודית: קיסרות חזקה של שושלת אקסום, מלכים אמיצים שהיו צאצאיו של מנליק הגדול, בנם של שלמה המלך ומלכת שבא בכבודם ובעצמם. אתיופיה הייתה אימפריה גדולה ומצליחה. אנשים באו מכל העולם לקנות את השנהב, הזהב והברקת שלנו.״

 

הסבתא עצמה את עיניה וראתה בדמיונה את הימים שמעולם לא חיה ורק חלמה עליהם בתקופות בצורת ורעב.

 

״אפילו שהיו בני בניו של שלמה המלך החכם מכל אדם, בגדו צאצאיו במסורת שלהם וקיבלו על עצמם את הנצרות. הם אימצו את הדת החדשה כמו שמאמצים תינוק וציפו שכל התושבים יריעו ליופיו ויראו את השלמות שהוריו ראו בו. כשזה לא קרה, צאצאי שושלת אקסום הבוגדניים החליטו לכפות על שאר התושבים את דתם החדשה, וביניהם, אנשי ביתא ישראל – היהודים.״

 

״מה יהודית עשתה? איך היא הצילה את היהודים?״

 

״את חכמה ילדה שלי,״ חייכה הסבתא. ״עם שם כמו אסתר את כבר יודעת מה האחריות של נסיכה יהודייה בממלכה שכזאת.״

 

היא נשקה לנכדתה על מצחה והמשיכה:

 

״קור עכביש אחד השזור בקורים רבים חזק מספיק כדי לקשור אריה. יהודית ידעה שלא תצליח למרוד לבד בקיסרות ולכן איחדה את כל יהודי אתיופיה, הוסיפה וכרתה ברית עם עובדי אלילים שהתנגדו לכפיה הנוצרית ויצאה למלחמה. היא עמדה בראש הצבא והייתה המלכה של כולם. ביחד הם ניצחו את קיסרות אקסום והשמידו את כל צאצאיהם. היא שלטה על הארץ ארבעים שנה וימי מלכותה היו השנים הטובות ביותר ליהודי אתיופיה.״

 

אסתר ישבה זקופה ורצינית מאוד.

 

״זה סיפור אמיתי סבתא, או שהמצאת אותו רק בשבילי?״

 

הסבתא צחקה.

 

״אז אני צריכה להתאחד עם שאר ילדי העדה ולהילחם בפארנג׳ים (לבנים)? אני לא חושבת שהמורים יאהבו את זה.״

 

״לא על זה חשבתי כשסיפרתי לך את הסיפור…״

 

״אז על מה?״

 

הסבתא חייכה.

 

״חשבתי שתרצי לדעת שפעם הייתה מלכה יפה וחזקה, כמעט כמוך.״

 

״אבל אני לא יודעת אם אני חזקה כמוה.״

 

הסבתא אימצה את נכדתה אל ליבה ונשקה לה על שתי הלחיים. אסתר כבר לא התעקשה שאינה יפה ואולי זה יספיק להיום, אך בכל זאת היא הרחיקה אותה ממנה ונעצה את עיניה העייפות בעיניים השחורות והגדולות כאבני חן.

 

״מחר תחזרי לבית הספר? ומחרתיים? ואחר כך? זה כבר דורש כוח יותר ממה שאני יכולה לדמיין. את חזקה אסתר. את חזקה ואת תצליחי.״

 

אגודליה הרכים של הנכדה נחו באהבה על הלחיים המחורצות של הסבתא. הדמעות ניקו עליהן כמו נחלים עדינים והילדה, בתנועות עדינות, סילקה אותן הצידה.

 

 

* התמונה נלקחה מאתר מורשת בית ישראל:

יהודית מלכת בית ישראל אתיופיה .