שמלה עם כיסים
21 בפברואר 2020
על ילדה ועל מלכה
4 במרץ 2020
Show all

מראה

 

גם ההיפסטר הכי מגניב בתל אביב נראה מגוחך כשהוא רץ לתפוס את האוטובוס. רגע אחד הוא הולך נפוח מחשיבות עצמית, גורם לאנשים כמוה להרגיש סתמיים עד כאב ואז, ברגע של חסד, הוא נדרך כשהאוטובוס מקדים לתחנה, אוחז בתיק התלוי באלכסון לאורך גופו ומדלג בריצה מביכה, כולו תקווה מעורבת בפחד.

 

היא צועדת מאחוריו, בנחת, חצי מחייכת.

הוא, המתנשא, פתאום דומה לה: קטן מאוד־מאוד.

 

רחובות העיר האהובה עליה מטונפים כרגיל. איש מבוגר מחטט בפח הזבל מחוץ למסעדת מזון מהיר, אנשים משתדלים לא להביט בו או באחרים שאולי רואים אותו. שני נערים על גלגשת חולפים על פניה והיא חושבת: מעולם לא הייתי נערה על גלגשת.

האם גם היא נזקקת המחטטת בפחים? היא רואה את עצמה בכל דבר העולה לנגד עיניה, כאילו העולם הוא מראה אחת גדולה. כל־כך השתדלה לא להביט פנימה; קל יותר להסתכל החוצה, למצוא נקודות משיקות אצל אחרים.

 

היא נכנסת ליום העיון אליו קיבלה כרטיס מתנה וממתינה באולם הקבלה לצד ממתינים נוספים. כולם רגילים, אפורים, חסרי ייחוד. אנשים כמוה. כולם התכנסו יחד לשאוב תקווה מאחד שהצליח. היא יודעת שזה הכול ביזנס, הייתה קוראת לזה עסק, אבל מילת הלעז מכוערת כמו העסק הזה. לסחור בתקווה. היא מביטה סביב כמעט בסלידה, כמעט בכעס. מדוע כולם בולעים את הפיתיון של כרטיס חינם כדי ללכת ולתת לאחד שהצליח לשטוף להם את המוח ולמכור עוד ועוד מוצרים? מדוע כולם קלים כל־כך לניצול? כמה הייתה רוצה להרגיש נעלה, שונה מהם. אבל היא לא והיא מתיישבת, שולחת חיוך מנומס לאחרים סביבה.

רק אחד מתוך שבעה מחייך חזרה.

 

מאוחר יותר היא חוזרת, לבד, אל הרכב בחניה התת־קרקעית. היא מרגישה קצת יותר טוב. המילים ששמעה הצליחו לחדור דרך מעטה הספקות ונגעו בה בכל זאת. היא אפילו מצאה חברה חדשה ושני ידידים. המפגש הזה הזין אותה בכוח שקיוותה שיספיק לפחות לשבוע. שבוע שעבר הלכה לכנס הרזיה בטוחה ובשבוע הבא תנסה משהו חדש: קבוצת תמיכה לאימהות חד־הוריות.

היא נכנסה לרכב והתניעה אותו, נאנחת.

לא היה קשר ישיר בין הקבוצות והכנסים האלה אליה. היא מעולם לא פתחה עסק, ניסתה דיאטה כזו או אחרת ובהחלט לא הייתה אמא, אבל הם עזרו לה לצאת מהבית, לפגוש אנשים, להרגיש קיימת. מתוך השקר הרגישה, גם אם לזמן מוגבל, אמיתית.

 

הבעיה הייתה שכשכבר הכירה בשקר, לא הייתה יכולה שלא לראות רק אותו.

 

החניה חשוכה והיא התאמצה להבין את הדרך החוצה. דמעות עלו בעיניה וסימאו אותה עוד יותר. היא עצרה בלית ברירה וחיכתה.
היא לא כמו ההיפסטר ההוא בכלל. הוא מיהר למקום כלשהו, הייתה לו תכלית. והזקן? משותפת להם המסכנות, הרעב למשהו שאין, אבל גם הוא אחר. והנערים והחברה החדשה וההוא שהצליח… חתיכות קטנות של מראה מנופצת, פסיפס מיותר. דווקא כאן, בחושך, מתאפשר לה לראות את עצמה בברור, לראות את מה שלא רצתה לראות: ישות שכולה בדידות ועצב.