פורסם בעתר גיליון ט״ו:

עצב של יום שישי

כמה שעות לפני כניסת שבת, לפעמים הבית כבר מוכן ולפעמים לא, העצב מתגנב ללא אזהרה.

אומרים שבשבת האדם זוכה לנשמה יתרה, שהוא מצטער שהיא עוזבת אותו בצאת השבת ולכן בהבדלה מברכים על הבשמים: הריח הטוב נועד לאושש את האדם מפרידת הנשמה.

אף אחד לא מדבר על העצב של יום שישי.

לפעמים, כשהלחץ להתכונן ולבשל ולהכין מגיע עד קצה הזמן, עד הדלקת הנרות ממש, העצב לא מוצא לעצמו מקום והולך להמתין לשישי אחר. אך לרוב הוא מכה ללא רחמים בשעות הערביים ומשאיר אותי תוהה על פשרו.

כשהייתי ילדה לא הרגשתי אותו. הדלקת הנרות הייתה טקס סמלי שלאחריו נדלקה הטלוויזיה וקדושת היום לא נגעה בי כלל. כשחזרתי בתשובה, הנחתי שהעצב, שהיה לו טעם של געגוע, נבע מהצורך למצוא אהבה ובית משלי. כשמצאתי אהבה ובית, חשבתי שנבע מהיעדר ילדים. כשהילדים מילאו את הבית, כשהיה לי רגע של שקט מול הנרות, חשבתי שאני מתגעגעת לשקט של הזוגיות לבד.

העצב היה מוזר; לא הבנתי למה שיתקוף אדם מאושר; לא הבנתי מה הוא מנסה להגיד לי.

כשגרתי בחו״ל חשבתי שזה געגוע לישראל; כשחייתי בישראל חשבתי שזה געגוע לבית סבתא; כשביקרתי את סבתא, חשבתי שזה געגוע ליַלדות שלי. לא הצלחתי להבין לְמָה אני מתגעגעת – רק שאני מתגעגעת.

האופי הצפוי של העצב המתגנב מכין אותי לקראתו. הוא מעורר בי תהיות על העבר, ההווה והעתיד; הוא מזכיר לי את מקומו ומקומי על רצף הזמן, וגם אם איני מבינה אותו, אני כבר רגילה לטעם המתוק שלו. ייתכן שיגרום לי לבכות, ייתכן שרק יצבוט לרגע ויחלוף, אבל לאחר הדלקת הנרות אני יושבת על הספה, מחבקת את הילדים או את אישי היקר ומזכירה לעצמי ולוֹ גם את נוכחות האושר.

העצב אז מרכין ראש, ממתין לרגע ועוזב ללא התראה. כמעט תמיד אני שוכחת מקיומו, עד לשישי הבא.