בנק החלב

היא שוב הידקה את המטפחת. הרגל ישן־חדש, חוסר ביטחון שהניע את היד באופן מכני, פעם כדי לוודא שהיא אכן שם ואחר כך כדי לוודא שהיא לא תחליק ותיפול. מאז החתונה היה לה איזה פחד משונה שתשכח, שתצא החוצה ללא כיסוי ראש. שילה צחק על הפחד הזה; זה הזכיר לו את הפחד הילדותי שאם ידליק או יכבה את האור בשבת ייפול לו פסנתר משמים על הראש. שילה צחק על הכול. הצחוק שלו היה חסר לה עכשיו בחדר ההמתנה. תמיד בכל הביקורים והפגישות והטיפולים הוא היה שם, איתה. שנתיים של מאבק חדור אמונה שיהיה להם עתיד יחד. הוא תמיד אמר שהיא לא יכולה לעזוב אותו כי איך הוא יתקיים בלעדיה? הוא תמך בה כל־כך, עד שאהבת הוריה ואחיותיה החווירו לעומתו, אבל אין גבול לאהבה, אין מכסה שמגיעים אליה ואז מספיק, בייחוד כשמאבדים משהו כל־כך חשוב. היא לא חשבה שהחזה שלה כזה חשוב – מעולם לא העניקה לו תשומת לב מיוחדת. הוא היה מטרד בשיעורי ספורט, משהו שצריך להצניע תחת חולצות ושמלות בימים שבשגרה. היו הרבה דברים בגוף שלה שהיא לא חשבה עליהם יותר מדי, כאלה שגילתה את החיוניות שלהם רק אחרי החתונה, לאט ובטוח. שילה אהב את השדיים שלה אבל לא היסס לרגע כשנפלה ההחלטה לכרות אותם. החיים היו חשובים יותר. העתיד והתקווה והמאבק חדור האנרגיה והאמונה לנצח. זה הדהים אותה לפעמים, האמונה שלו. היא עצמה הייתה מותשת אחרי טיפולים ובחילות והזוועות שהציפו לפני שהחליטו לנתח. האמונה שלה התבטאה בלקבל את המציאות ואת מה שהקב״ה מטיל עליה. שילה לא הסכים: הוא אמר שזה מבחן, שצריך לחיות, שמוכרחים.

הוא גם אמר לה שהיא יפה אחרי הניתוח.

הוא לא שיקר: היא ראתה את האהבה שלו בעיניים. אי אפשר לשקר אהבה כזאת.

היא התבוננה סביבה. מעטים הגברים שליוו את הנשים שלהן לכאן. כאן היו בעיקר נשים. נשים עם תינוקות ובלי, נשים עם קופסאות קירור או נשים כמוה, בהריון מתקדם. שילה לא ליווה אותה. הרישום בבנק החלב היה עניין רשמי ותו לא. היא ידעה שהוא לא רוצה לדרוך יותר במקומות מעוקרים וקרים עם אורות ניאון לבנים שמבהיקים על פני הכיעור. היא ידעה שלמרות האמונה והתמיכה והאהבה שלו, הוא סבל יחד איתה. הוא שנא בתי חולים ולמרות שהבטיח לקחת חלק בכל בדיקות ההיריון, לבנק החלב הוא לא רצה ללכת.

כל העניין הרגיז אותו. הוא לא הבין את התשוקה שלה להניק או לפחות להעניק לתינוק שלהם את הטוב ביותר. הוא לא הבין מה רע בתחליפי חלב ולמה הם צריכים ללכת וללקט חלב של נשים אחרות, כמו קבצנים. אולי זה היה העניין של הנשים האחרות? נשים אחרות המזינות את בנו? שילה אהב כל אדם; לא יתכן שזו הבעיה.

לדעתה, ההתנגדות שלו נבעה מהעצב הזה שהשתלט עליה כשסוף־סוף הבינה את חשיבות השדיים שהסתירה כל חייה והסירה כדי להישאר בחיים. אולי הוא ראה את האכזבה והאשמה שלה, כשהאחיות שלה הניקו את התינוקות שלהן והיא נמלטה בעדינות רבה ככל האפשר כדי למרר בבכי במקום אחר.

אולי הוא צדק.

אולי האשמה האימהית הובילה אותה לכאן, אבל האחדות האימהית בחלל המעוקר הייתה זו שגרמה לה להישאר.

היא הביטה בנשים עם קופסאות הקירור שבאו להפקיד חלב: יהודיות, נוצריות ומוסלמיות, נשים בכל צבעי הקשת ומכל שכבות החברה. נשים שמגבירות את קצב הייצור על ידי שאיבה, אורזות ומתייגות את התאריך ותורמות לאחרות. האין זה דבר נפלא? ערבות הדדית, אהבה ללא תנאי, צדקה במובן הטהור ביותר? למה שהיא לא תהיה חלק מזה? נכון שהיא באה בתור נזקקת אבל היא מזכה אחרים. מה גם שהיא נזקקת כאן אבל תורמת בדרך אחרת, במקום אחר, לצרכים אחרים.

פתאום החדר הקר והמעוקר הרגיש אחרת, כמו מקום קדוש.

פעם הבאה היא תכריח את שילה לבוא.

* התמונה באדיבות עינת אלמון זייפה, מלווה הורות ראשונית ומדריכת הנקה. עינת אחת מהנשים התורמות לבנק החלב.

** מידע על עמותת לה״ב – למען פגים בישראל, הנמצאת במאבק על קיומו של בנק החלב ניתן למצוא באתר שלהם:

www.pagim.net

ובסרטון:

https://www.facebook.com/watch/?v=712453085988059